לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה?

לאחרונה נתקלתי במאמר של אמא שכתבה על המחיר ששילמה בעקבות בחירתה להישאר בבית עם הילדים. לדבריה, לו היתה יודעת מראש מהו המחיר שתשלם על בחירתה, אולי היתה עושה דברים אחרת.

כמובן שהיא לא מצטערת על הזמן שבילתה עם ילדיה, אבל עכשיו כשהם גדלו ויצאו מהבית היא מרגישה שנשארה מאחור. חבריה לעבודה התקדמו מאד בעבודתם בשנים האלו. הקשרים העסקיים שהיו לה בעבר ניתקו. והיא גם לא נשארה מספיק מעודכנת בתחום העניין שלה. היא לא הצליחה לחזור לעבודה במקום שבו הפסיקה ומרגישה פגועה ברמות שונות.

קראתי את המאמר והתכווצתי כולי. הרגשתי שהיא מדברת עלי. אחרי 7 שנות לימוד באקדמיה, לא הספקתי לצבור ניסיון משמעותי מספיק בעבודה. כשנכנסתי להריון, הייתי בטוחה שתוך 3 חודשים מהלידה, אני חוזרת לעבודה. אבל התינוק הקטן שנולד הפך את הקערה על פיה.

הארכתי את חופשת הלידה ל-6 חודשים, ואז לשנה, ולבסוף התפטרתי. בהתחלה עוד שמרתי על קשרים ואפילו הגעתי לבקר במשרד, אבל הרגשתי כמו נטע זר. ניסיתי לעבוד מהבית כפרילנסרית, אבל הטיפול בפעוט היה תובעני מדי. התקשיתי לתמרן בין 2 התפקידים. ואז נוספו עוד אחים, והבחירה בחינוך ביתי והאימהות שלי היתה טוטאלית.

ופתאום בלי להרגיש, הקטן שלי כבר בן 4. הוא כבר לא תינוק והתפנה לי קצת זמן לעצמי. טיפול בילדים גדולים לא דומה לטיפול בתינוקות ופעוטות. וכשאני נפגשת עם חברותי מימי הלימודים, ושומעת על ההתקדמות שלהן, אני מאושרת בשבילן, אבל הלב טיפה מתכווץ.

אז חשבתי השבוע הרבה על העבודה שבחרתי לי, והאם היא מתאימה לי. חזרתי לקרוא שוב את המאמר של אותה אמא. קראתי עליה קצת. מסתבר שלמרות הבחירות שלה, היא הוציאה 3 ספרים מצליחים. היא מתחזקת בלוג עם קהל קוראים גדול וגם התראיינה במספר תוכניות אירוח. לי זה נשמע כמו סוג של הצלחה.

והסתכלתי על מסלול חיי במבט לאחור. אם יש משהו שלמדתי במשך השנים, הוא שכל דבר שלמדתי ועשיתי שימש אותי בדרכים לא צפויות במהלך החיים. ההקלדה שלמדתי על מכונת כתיבה, התיכנות שלמדתי בתור ילדה, התוכנות ששיחקתי איתן כשעבדתי בתור מזכירה, מאמרים בקולנוע ומחקרים בפסיכולוגיה. גם אם בזמנו הלימודים נראו לי מיותרים וחסרי ערך, הם התגלו כיקרים מפז בהמשך.

ואם יש משהו שאני יכולה להגיד בוודאות על החיים שלי כרגע, הוא שאני לומדת דברים חדשים כל יום. אני לא קופאת על שמריי ומתפתחת כל הזמן. הילדים מאתגרים אותי באופן קבוע, במודע ושלא במודע, להתעמק בתחומים חדשים. אין לי מושג מה אעשה עם הידע הזה בעתיד. לא בטוחה איך ידע בלגו / מדע/ יצירה / גיבורי על או כל דבר אחר יקדם אותי בעתיד. אבל יש לי תחושה שעם הזמן הפאזל הזה יתחבר למשהו חדש ולא צפוי. אני בוחרת לעשות את מה שאני עושה. מקווה מאד שגם בעתיד לא אתחרט על הבחירה הזאת.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה?

  1. דלית הגיב:

    מיכלי המהממת

    מרגש מאוד לקרוא מה שכתבת. מהמקום שלי, אני יכולה להגיד שגם אני שואלת את עצמי כל מיני שאלות כמו הויתורים שאני עושה מתוך הבחירה שלי… ובתהיות האם הבחירה שלי אותנטית או מונעת מתכתיביים חיצוניים… כנראה שגם וגם… תודה ששיתפת! אוהבת אותך!! איפה שלא תגיעי, תביאי יופי ונועם ושלווה

    אהבתי

    • מיכל הגיב:

      דליתי אהובה
      תודה על התגובה. אני מבורכת שיש לי חברות כמוך.
      כל הבחירות האלו שצריך לעשות 🙂

      אהבתי

    • מיכל הגיב:

      מיכלי יקרה
      המאמר שלך נוגע ללב. הבחירות הן קשות ולעולם לא נדע לאן תובלנה אותנו.
      אנו מנסים לבחור מה נלמד את הילדים, עד כמה נדחוף אותם, איזה חינוך ניתן להם, כמה אחים נעשה להם. לפעמים אנו גם בוחרים שלא לבחור. לפעמים לשלוח ילד לחינוך "רגיל" זה חוסר בחירה – זו ברירת המחדל, זה מה שנוח, זה מה שכולם עושים. או שאולי גם זו בחירה?
      וכל הבחירות שאנו עושים עבור ילדנו נמצאות בהזנה הדדית עם הבחירות שאנו עושים עבור עצמינו.
      זה הולך יד ביד. זה מזין ומוזן.
      לפעמים הדברים פשוט "מסתדרים" ומתחברים להם, בדיוק כמו שאת אומרת. אנחנו חושבים שאנחנו בוחרים נתיב, מנסים לקבוע ולתכנן ולדעת מראש, אבל פעמים רבות אנחנו גם מובלים בתוך הנתיב בו התחלנו ללכת, ונפתחים בפנינו עולמות חדשים שהיו על הדרך, אלא שלא ידענו שיהיו שם.
      אז פשוט צריך להיות שלמים עם הבחירה ולגשת לעולם עם ידיים מושטות, כדי להיות מוכנים לקחת את הנקרה על דרכנו גם מבלי שהתכוונו. להפיק ממנו, ובעיקר להנות. וכך לא נשארים מאחור.
      ומהיכרות אישית איתך – כל דבר שאת נוגעת בו הופך לזהב. הוא חם ועמוק ומושקע, ומקיף ויסודי, כי רק כך את יודעת לעשות דברים. גם כלפי ילדיך, גם כלפי סובביך, ומכאן, בהכרח, ובהשלכה – גם על עצמך.
      לכן, את ממש, אבל ממש, לא נשארת מאחור.
      אוהבת אותך
      מיכל

      אהבתי

      • מיכל הגיב:

        מיכלי, איזו תגובה מושקעת. תודה רבה רבה. את לגמרי צודקת. לפעמים גם כשאנחנו בטוחים שבחרנו זה לא באמת ככה. איזה כיף לי שיש לי חברות כמוך כדי להנות בדרך.

        אהבתי

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    הי מיכל,
    מאמר חשוב (המאמר המקורי). מה שחסר להשלמת התמונה זה מאמר באותה רוח של אשת קריירה. מעניין מה היה רשום בו על החרטות שלה ועל המחיר שהיא שילמה על הבחירות שלה. האם היא הייתה עושה זאת שוב באותה הדרך או גם עושה דברים אחרת?
    הרעיון של שילוב קריירה מצליחה המצריכה אינסוף שעות ואנרגיה נפשית רבה עם הורות, ובמיוחד הורות לילדים קטנים, היא בעיניי אגדה אורבנית שאני חושדת שחוברה ע"י אותן אמהות קרייריסטיות. כמישהי שחזרה לשוק העבודה אני יכולה להעיד שהדשא אצלן לא ירוק יותר אלא פשוט נורמטיבי יותר "נו, מה לשעות?" הן נאנחות "צריך לעבוד/לפרנס, כולם עושים זאת" ובזאת נחמתן היחידה.
    להתחרט על העבר זו רק גישה לחיים, אחת מני רבות. אני בוחרת לראות את זה שברגע ההחלטה עצמו, בעבר, פשוט לא יכולתי להחליט אחרת ועשיתי את המיטב שיכולתי. חרטות, כמו רגשות אשם, מרצפות דרך להחלטות לא מדוייקות גם בעתיד.
    לנה

    Liked by 1 person

    • מיכל הגיב:

      תודה ❤ . אין ספק שבכל בחירה שעושים יש ויתורים. רגשות אשם וחרטות הן כבר נושא בפני עצמו 🙂
      אבל ההתלבטויות הן חלק מהחיים (אני חושב משמע אני קיים).
      אני באמת מאמינה שדברים הם הפיכים ומשתנים בהתאם לצרכים. מקווה שהמציאות תסכים איתי גם בהמשך.

      אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s