ריפוי עצמי – ריפוי ברמת התא – חלק ה מחזוריות ה 'חיים – מוות – חיים'

כשעשיתי את השינוי הגדול והממשי (מבחינה מוחשית וגשמית) להגשמת יעודי – הוא ההסבה המקצועית למטפלת ברפואה טבעית (רפואה סינית ורוקחות טבעית), כבר אז התעוררה בי הידיעה וההארה שיום יבוא ועיקר טיפולי יהיה בליווי המתים, בהכנה למוות, בתהליך המיתה; שהדרך שאעשה בריפוי החיים ולמטרת החיים, עיקרה בהכשרתי ללוות את הנשמה בתהליך פטירתה מן הגוף, פטירתה מן העולם הזה ובמסעה לעולם הבא. תהליך, שהוא אינו קל לנשמה בשל החיבור החזק וההסתנכרנות עם הגוף הגשמי. צריכה להיות נשמה בדרגה מאוד גבוהה כדי להיות בעלת מודעות לעבור את תהליך הפטירה עצמאית, בצורה קלה יחסית, מעצימה וחווייתית… רגע המוות הוא רגע מיוחד במינו – הוא רגע של לידה מחדש… וגם אז, לכבוד ולשלווה יהיה לנפטר אם נשמה גבוהה אחרת, הבקיאה בתהליך ומכירה את הנסתר, תהיה שם כדי ללוות אותו. לא הבנתי בזמנו את משמעותה הגדולה והעמוקה של הארה זו. איך יתכן שעיסוקי יהיה סביב המוות כשכל מטרתנו ושאיפתנו סובבת את שימור החיים. כיום אני יודעת שתהליך המוות חשוב לא פחות מתהליך החיים והבנת קיומו היא זו המעניקה למעשה את התכליתיות לחיים. המוות, הוא החבר הכי טוב שלי.

סוגיאל רינפוצ'ה כתב בספרו 'ספר המתים והחיים הטיבטי' כי השיעורים הגדולים ביותר שקיבל אי פעם על המוות – והחיים – באו לו מתוך התבוננות במורו, כאשר הנחה את האנשים הנוטים למות בחמלה, בחכמה ובהבנה אינסופית.                                                                                                                       * את הספר הוא כתב מתוך תפילה כי הוא "יעביר לעולם משהו מן החכמה והחמלה העצומות האלה…" חמלה שהפכה לצערי להיות כה דלה וזעומה בעולם בו אנו חיים כיום, האדם כלפי רעהו, האדם כלפי חסרי הישע. דבר שמאיר ביתר שאת את החשיבות שנותן אלוהים ליחס שבין אדם לחברו כקודם וככזה המעצים את היחס שבין האדם למקום. "אנשים כיום מתים בלתי מוכנים למוות, ממש כפי שחיו בלתי מוכנים לחיים." (סוגיאל רינפוצ'ה).

הדלאי לאמה אמר ש: 'אם ברצוננו למות היטב, עלינו ללמוד כיצד לחיות היטב'.

המשמעות היא, שללא הבנה עמוקה ומעמיקה את המוות והחיים שאחרי, אנחנו מאבדים מהמשמעות האמיתית והעמוקה של החיים… חיים ללא משמעות. סוג של מוות בפני עצמו.

ההבנה הכנה שיש חיים אחרי המוות, מעניקה לחיים כאן את קדושתם וערכם העליון.

"לפי ההשקפה הבודהיסטית חוויית המוות עצמה היא חשובה ביותר… מצב תודעתנו ברגע המוות יכול להשפיע על איכותה של לידתנו הבאה מחדש." (הדלאי לאמה בהקדמתו לספר המתים והחיים הטיבטי מאת סוגיאל רינפוצ'ה).
אנחנו חיים ב'קליפות', במחזוריות של חיים-מוות-חיים. אם נבין את המחזוריות הזו, נוכל להכיל בהבנה והשלמה את המוות כתהליך בלתי נפרד מחיינו, כמשהו שמתקיים בנו ולצידנו כל הזמן, לא מאיים, אולי נסתר אבל רק משום היעדר המודעות… מודעות שקיימת אבל היטשטשה ועורפלה עם השנים, ועל ידי כך נוכל לחיות את חיינו תוך שאיפה להגשמה מלאה של יעודנו בגלגול זה.

לחיות בהשלמה עם המוות כתהליך בלתי נפרד של החיים זה אומר לחיות בשלום עם עצמי. בהשלמה, בהבנה, בהכלה, בחמלה, בחיוך, בשלווה, בשחרור מכבלים, ללא חרטה (גם אם עשינו טעויות – כי טעות נלמדת או טעות שתוקנה אנרגטית אינה נחשבת עוד לטעות כי אם ללימוד וצמיחה אישית). בריפוי.

זו בעצם ההבנה הגבוהה ביותר של המלה 'חיים'.

אנחנו חווים מוות למן רגע היוולדנו. רגע הלידה, בו העובר יוצא מהרחם הוא רגע של מוות כפול: – ההתנתקות הפיסית מהאם;   – והמעבר מהעולם של מעלה לעולם כאן על ידי החיבור הסופי של הנשמה עם הגוף (היא כבר לא יוצאת ונכנסת ברמות כאלה ואחרות, כפי שהיא יכולה לעשות כל עוד העובר ברחם).

באופן פרדוקסלי משהו, רגע המוות הוא רגע של לידה מחדש. הגוף הפיסי מת והנשמה נולדת מתוכו החוצה, בחזרה אל העולם של מעלה. מחזוריות.

במהלך חיינו, נחווה מחזוריות של חיים-מוות-חיים כל הזמן. אם ברמה הפחות מודעת, של תאים מתים למען צמיחתם של תאים חדשים; צמיחת שיניים – נשירתן – ושוב צמיחה מחדש – ושוב נשירה…; כשאנחנו נרדמים וישנים (סוג של חצי מוות-חצי חיים) ומתעוררים שוב לחיים.    רבת משמעות היא תפילת 'מודה אני' כשאנו פוקחים את עינינו: 'מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה. רבה אמונתך'……… ואם ברמה מודעת יותר של פטירת אנשים קרובים. אפילו, רגעי צמתים בחיינו, הם סוג של חיים-מוות-חיים. מסיימים תקופה ומתחילים חדשה.

בחוויה האישית שלי, הקרובה ביותר אליי – אני זוכרת שנשאלתי לא אחת במהלך השבעה ואפילו מיד לאחר רגע הפטירה (כשאשה אחת ביקשה שאגש לדבר עם בנה החולה במחלה הקשה, לא עלינו), איך אני מסוגלת להכיל את ה'אירוע' והמצב בכזה רוגע ושלוות רוח… התשובה שלי היתה פשוטה וכמעט מיידית, כמו היתה היא שם תמיד, מוכנה למענה: "לו הייתם מבינים את השמחה שחווה הנשמה ברגע יציאתה מן הגוף, לא הייתם יכולים להיות עצובים…" השמחה הזו כל כך גדולה, כל כך עוצמתית, כל כך ברמות אחרות, גבוהות ושמיימיות, טהורות וזכות – שגם האנוכי, הסוציומט והאגואיסט לא יכולים לעמוד אל מולה אדישים. היא ממיסה. אתה לא יכול לחשוב על עצמך כשאתה מבין את העוצמה הזו.

ולא שאין עצבות וגעגועים ואין כאב… וודאי שהם קיימים, וחובה שיהיו קיימים. הם חלק חשוב מאוד מתהליך האבל, מהפצע שנפער ושצריך להגליד ולהיסגר. הם אלה ש'מנערים' אותנו מן העיסוק בזוטות. מעמידים פרופורציות ועושים שינוי בסדר החשיבויות. הם אלה המעניקים את ההבנה העמוקה יותר של 'החיים'. בהכלתם וחווייתם בממשי, על כל שלבי האבל, אנחנו עושים סוג של ריפוי ומסוגלים אחר כך להמשיך ולנוע קדימה בחיוך ולא בזעם לאחור. אבל הם מסוג אחר, הם מסוג של צמיחה.

אנחנו מדברים עם המוות כל הזמן. במרבית הזמן, אנחנו מעדיפים את הדיבור איתו מרחוק, כמה שיותר רחוק… אם אפשר, אז אפילו במן דו-שיח של בת יענה, כזה שהראש קבור בתוך האדמה (מטאפורי משהו)… לא ראיתי, לא שמעתי, אני לא יודעת (-: … אבל לעתים הדיבור הזה הופך להיות קרוב יותר, בעיקר בזמני מחלה קשה או בניחומי אבלים (אז מתעוררת בנו המודעות והפרופורציות לערכם של החיים אל מול יתר הזוטות שמעסיקות אותנו ביומיום) או אפילו בזמנים קשים של מצב בטחוני… אז, הוא מרגיש לנו כמו לוחש בעורפנו… אבל זה רק משום שאנחנו לא מכירים בו כחלק מהחיים. משום שהוא הפך להיות נסתר ואפל, על אף שדתות רבות כמו: היהדות, הנצרות, הבודהיזם מכירים בו כסוג של 'השלת בגדים'… כמעבר וחזרה לחיים בעולם הנשמות. המשכיות.

ההתחלה מפעילה את שעון החול אל הסוף; והסוף הוא התחלה חדשה. כשדלת אחת נסגרת נפתחות עוד רבות אחרות… חיים-מוות-חיים. ובמחזוריות הזו, זה מתחיל בחיים ונגמר בחיים… המשמעות של כך היא גדולה וגבוהה מאוד. זה אומר למעשה, שהמוות הוא חלק ולמען החיים.

הבנת המוות כחלק בלתי נפרד מקיומנו הנצחי, מאפשרת לנו לחיות חיים מלאי תכלית ועושר רוחני. תפיסת המוות כחלק בלתי נפרד מהחיים, מאפשרת התבוננות מעמיקה על: 'מי אנחנו' ו'מה אנחנו', על זהותנו הייחודית, על הגשמת הייעוד שלנו בגלגולים עלי אדמות, על ההבנה שבאנו לכאן לסוג של שיעור, למידה, עשייה, משימה, מטרה, מילוי יעדים, עבודה… שמטרתה הסופית היא שימור האנושות, כל אחד בדרכו שלו, עם השיעור שלו.

ככל שהשנים חולפות ועוברות ואנו מתבגרים, ככל שבאופן טבעי הוא הופך להיות יותר קרוב אלינו. אם לא נלמד בחיינו להיערך אליו ולחיות עימו בשלום, לתת לו את המקום הטבעי בקיומה הנצחי של נשמתנו… ככל שנחשוש ממנו יותר, נחפש אחיזה בחומר ובזוטות גשמיות. נחפש הסחות דעת ונגיע אליו פגיעים, לא מוכנים, מפוחדים ולבד.

כשאדם מגיע לדרגות הבנה והפנמה כאלה הוא מעצים את יכולות הריפוי שלו. הוא נותן משמעות לחיים שרוחשים בו. אפילו ברמת התא הבודד. ההבנה הזו מחזקת ומעצימה את השליטה של הנשמה בגוף הפיסי. את היכולת של הנשמה להביא מעולמות עליונים תהליכי ריפוי אנרגטיים, קודים אנרגטיים, לידי ביטוי והוצאה לפועל כאן בעולמנו זה.

החיבור למעלה חשוב לא פחות מהחיבור למטה, הרגליים הנטועות היטב באדמה. החיבור המדויק והנכון הזה, מאפשר הוצאתם לפועל של השמיימי והרוחני כאן עלי אדמות. אלמלא, החיבור הזה, הם יוותרו בגדר אנרגיה לא ממומשת, קוד אנרגטי שלא מצליח לבוא לידי ביטוי ממשי ומוחשי, גשמי.

אף אדם אינו יודע את יומו ושעתו, אבל כולנו יודעים בוודאות, שכל יום שעובר בחיינו מקרב אותנו יותר אל אותה שעה. ולכן, עלינו לחיות את החיים 'כאן ועכשיו', כאילו היה זה יומנו האחרון.

לו היו אומרים לנו ששעתנו מתוכננת להיות במועד מסויים, מן הסתם היינו עוסקים בעיקר בדבר אחד – מיצוי ה'כאן ועכשיו' ובהכנה לרגע המוות. כל הזוטות, היו נעזבות ונשכחות מיותמות, כאילו מעולם לא היו חלק מחיינו. כל עיסוקנו היה מתמקד בלהגיע לאותו רגע – מוכנים. ללא הפתעה. שלווים. מפוייסים עם עצמנו ועם הסביבה. ללא חרטה. מחוייכים. היינו מכינים את עצמנו ואת היקרים לנו. מתבודדים מתוך בחירה. בעונג והנאה. היינו אף מבקשים לנו מדריך רוחני שילווה אותנו בתהליך. היינו מתענגים על המזון הבא בפינו, גם אם היה הכי פשוט. היינו גומעים לרווייה את המים. היינו נושמים לרווחה את האוויר שהיה נדמה בעינינו לאוויר הכי מתוק שנשמנו אי פעם בחיים. היינו צורבים אל תוך תודעתנו את חוויית המגע הפיסי. היינו משרים סביבנו אנרגיה מלאת אהבה. היינו לומדים איך נוכל לתקשר עם אלה שנשארים כאן באופן בו הם יוכלו לשמוע ולחוש בנו. היינו לומדים להשתמש במודעות-העל שלנו באופן תמידי. היינו מתכוננים למעבר חזרה לעולם הבא.

כך עלינו לחיות את חיינו בכל יום, בכל רגע נתון… את ה'כאן ועכשיו', כמובן שעם מטרות ויעדים והסתכלות צופה פני עתיד המניעה אותנו קדימה. אבל את ה'כאן ועכשיו'.

לכן המוות הוא – החבר הכי טוב שלי. הוא מלמד אותי להתעסק ולעסוק בעיקר, בחשוב, באמת, במהותי… כל הזמן. אני לא זקוקה לרגעים של ניחומי אבלים או לוויות או מחלות קשות בכדי להגיע להבנה של הבחנה בין עיקר לטפל. בשביל לקבל פרופורציות. הוא מזכיר לי זאת כל הזמן.

החיים כאן הם משחק תאטרון,                                                                                                     העולם הוא הבמה;                                                                                                               ואנחנו השחקנים…                                                                                                                 שום דבר בגשמי הוא לא באמת אמיתי… הוא חולף ועובר…. זה כמו חווייה רגשית אחרי צפייה בסרט. אבל הנשמה ומה שבתודעה – צרובים בנו לנצח.

לא פשוט להכיל אולי… אבל מעורר למחשבה טובה ומעמיקה.

ולגבי ההארה שחוויתי? – ימים יגידו. אני עוד בדרכי לשם… אבל בין לבין המטופלים היקרים שאני זוכה בחסדי השם להעביר להם מאור המרפא של בורא עולם, אני זוכה גם ללוות נשמות בתהליך פטירתן מן העולם… וזו חווייה מעצימה בפני עצמה…

בריאות ושמחה                                                                                                                           אורית

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הבריאות שבטבע, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s