אמא, אפשר לעזור לך?

מאת: חגית נובק   מתוך גיליון 56 של "באופן טבעי" שהוקדש לבריאות, ינואר 2005

– אמא מה את עושה?
– מכינה מרק.
– אפשר לעזור לך?

פעם שאלה כזאת היתה תוקעת לי גוש בלתי בליע בגרון, ומחשבה מטרידה בראש: אוי לא! מה אני עונה עכשיו?!

מצד אחד, איך אפשר לענות בשלילה על נכונות כל כך חיננית וטהורה להגיש לי עזרה, ועוד כשהיא מגיעה מכיוונה של בתי האהובה בת השלוש, ומאידך, העזרה הזאת נגמרת לרוב בהרבה יותר בלגן במטבח, והמרק הזריז שהתכוונתי להעמיד על האש הולך עכשיו לקחת לי הרבה יותר זמן, ובסופו רצפת המטבח, השיש וכל היתר יראו כמו אחרי הפצצה.

בילדותי אהבתי מאוד לעזור. לאמא, לאבא, לגננת, לילדים אחרים… בכל הזדמנות הצעתי עזרה. אבל אהבתי לעזור באמת. לא בכאילו. לא בעבודה יזומה – רק בשביל לתת לי משהו לעשות שכאילו עוזר, רק בכדי שלא להשיב את פני ריקם. אני זוכרת שידעתי היטב להבחין בהבדל בין שני סוגי ה"עזרה" האלה. מאוד לא אהבתי להיענות בחיוב, ולמצוא את עצמי עושה משהו שאני יודעת שהוא סתם. לעומת זאת, תחושת ערך עצומה מילאה אותי בכל פעם שמי ממקבלי העזרה האמיתית שלי היה מביע התפעלות אמיתית מכמה יפה סידרתי (חדר, מדף, מיטה…), ניגבתי (אבק, שיש, שולחן), ערבבתי (בצק, תבשיל..) וכו' אבל הכי מרגיז ופוגע היה כשאמא שלי – שבימי חמישי אחר הצהריים היתה עסוקה באופן קבוע בנקיון הבית, ובעקבות זאת גם נתונה במצברוח קרבי ושפוף במיוחד – היתה אומרת לי את המשפט המדכא: "העזרה שלך גורמת לי ליותר עבודה, אני מעדיפה לעשות הכל בעצמי." המשפט הזה היה בשבילי כמעט כמו לחטוף עם נבוט על הראש.

והנה, אני עומדת עכשיו מול הבת האהובה שלי שכה נכונה לעזור לי, והחשש המדכדך של אמא שלי מפני "יותר עבודה" נובע עכשיו מתוכי באותה סיטואציה. לשמחתי אני מזהה את מקורו, ומחליטה לגייס הרבה הקשבה וסבלנות בכדי להתמודד עימו.

הנכונות להגיש עזרה, לתרום, להשתתף, לסייע – כאשר היא אמיתית ובאה מהלב, מייצגת בעייני רגש כל כך טהור ומעודן. אם ישנן נטיות שראוי לטפח ולעודד אצל ילדים, הרי שהנכונות להגיש עזרה היא בלא ספק אחת מהן. אבל ממש כמו נטיות טבעיות מעודנות ויקרות אחרות המאפיינות ילדים צעירים (סקרנות, מוטיבציה פנימית, חוש צדק, חמלה…) גם בנכונות להגיש עזרה ניתן לחבל בקלות. הנה כמה מהדרכים הנפוצות שבהן אנו, המבוגרים, נוהגים לנקוט (בדרך כלל שלא מדעת) אשר יש להן השפעה הרסנית על הנכונות המעודנת להגיש עזרה.

"לא תודה , אין צורך" –     הסירוב לקבל את העזרה המוצעת

אל לנו לראות בסירוב להצעת עזרה של ילד אקט נימוסי. בקרב בני העדה הפולנית מקובלת התשובה "לא תודה" למחווה חיננית של נימוס מעודן. גם כאשר התשובה הזאת ניתנת במסגרת דיאלוג בין מבוגרים, היא מקפת בתוכה הרבה אי-נוחות במקרה הטוב, ומידה לא מבוטלת של העמדת-פנים במקרה הגרוע.  אבל ילדים (ובמיוחד הצעירים שבהם), עדיין לא באו בסוד האומנות המפותלת של העמדות הפנים, וכל התחום הזה זר לחלוטין לטבעם הישיר והכן. משום כך, כשאנחנו מסרבים לקבל עזרה המוצעת לנו מידיו של ילד, אנחנו פשוט מעליבים אותו. כשאני הייתי ילדה הבנתי את זה כאמירה שאני עוד קטנה ולא יכולה לעזור, או לחליפין כהפניית גב לא מוסברת שניתן להבינה רק כחוסר אהבה.

"חייבים לעזור" – כאשר אנחנו מכריחים את הילדים לעזור לנו

להכריח לעזור זה דבר והיפוכו. עזרה היא נתינה שבאה מן הלב, ובתור שכזאת לא ניתן לכפות אותה. גם אם ילד "עוזר" לסדר את החדר כי הכריחו אותו, הרי שאין זו עזרה אמיתית אלא יותר עשייה בכפייה. בהרבה סיטואציות אנחנו מכריחים את הילדים שלנו לבצע דברים כנגד רצונם  (היום, למשל, לא הסכמתי לוותר לנטע על חפיפת הראש אחרי שעבר יותר משבוע מאז הפעם האחרונה שעשתה זאת). חשוב בעיני שנדע להגיד לעצמנו את האמת בעניין הזה ולבדוק עם עצמנו האם אנחנו שלמים על הכפייה, שבהרבה מקרים אינה מילה פחות סימפטית למונח "גבול". גבולות הם חלק חיוני ובלתי נפרד ממעשה ההורות, אולם כאשר אנחנו בוחרים להפעיל אותם, עלינו לדעת לקבל ולהתמודד גם עם חוסר הנחת שהם מעוררים בילדינו. כאשר אני אומרת לביתי משהו כמו: "את חייבת לעזור בסידור המשחקים שלך" אני יוצרת מצב מעורפל שבו מצד אחד אני מפעילה את הסמכות ההורית שלי בכדי לכפות על ביתי פעולה מסוימת בניגוד לרצונה, ומצד שני אני נוטעת בה את התחושה שמדובר בהגשת עזרה, ולכן מצופה ממנה לעשות זאת מיוזמתה ובנפש חפצה. כשאני הייתי ילדה חוויתי את הדיסוננס הזה כעוד אחת מהסיבות שתרמו לטיפוח רגשות האשמה שלי. כל זה אינו אומר שאין מקום להטיל על ילדים תפקידים שונים, או לצפות מהם שייקחו חלק במטלות הבית. מה שחשוב הוא לא לבלבל בין אלה לבין הגשת עזרה, שאותה, כאמור, לא ניתן לחייב.

"אם אתם לא תעזרו לי לסדר את החדר, גם אני לא אעזור לכם כשתבקשו אח-כך להשחיל חרוזים" – התנייה של עזרה.

אם כבר הסכמנו שעזרה במהותה היא נתינה שבאה מן הלב, הרי שהתנייתה בעזרה שכנגד היא אחת הדרכים הבדוקות להחניק ולחסום אותה. נתינה אמיתית, שמקורה בעומק הלב לעולם אינה מבקשת גמול. העמדת הנכונות להגיש עזרה בהקשר של גמול, חיובי או שלילי ("אני אעזור לך רק אם אתה תעזור לי", או לחליפין כמו בדוגמה שלמעלה: "אם אתה לא תעזור לי, אז גם אני לא אעזור לך"), מעקרת את הגשת העזרה מרגשות הנתינה, האהבה והחמלה המונחים ביסודה. כי הרי מה עומד למעשה בבסיס הרצון להגיש עזרה למישהו שנדמה לי שזקוק לה? בבסיס זו הרי הצהרת אהבה טהורה:  הנה מנחתי מוגשת לך על מצע טהור של אהבה ללא תנאי, וללא כל ציפייה לגמול". זוהי מחווה אנושית שכולה חסד, ושהגמול האמיתי עליה הוא תחושת הסיפוק והתרוממות הרוח לה זוכה הנותן למראה זולתו המכיר לו תודה. כאשר מגיש העזרה הוא ילד והמקבל הוא מבוגר, מזומנת לשניהם חוויה רוחנית אמיתית, מרוממת ומעצימה. כל התנייה של אם… אז… על ידי המבוגר מעקרת את הדו-שיח המתקיים בינו לבין הילד מהנתינה הספונטנית המצויה בסיס הנכונות להגיש עזרה, ומציגה אותו במקום זאת כמו התחשבנות קטנונית מסוג "שמור לי ואשמור לך".

אני מאמינה שבעזרת הקשרה, מודעות וסבלנות ניתן לטפח את הנכונות הטבעית שקיימת אצל ילדים להגיש עזרה. בעצם, כמו ברוב המקרים, מה שנדרש מאיתנו, המבוגרים, הוא לא להפריע לנטייה הזו להתפתח. אולם כיוון שמדובר כאן בתהליך שבמהותו הוא שיח בין שניים, כדאי להשקיע תשומת לב גם ל"מה לעשות" ולא רק ל"איך לא להפריע".

חשוב לא לבלבל בין הגשת עזרה על-ידי הילדים לבין מחויבותם לעשייה בבית.

אם בנותי הבטיחו שיסדרו את המשחקים בסלון לפני ההתארגנות לשינה, אני מצפה מהן לקיים את הבטחתן. זו אינה "עזרה בסידור הבית" אלא קיום מחויבות שהן לקחו על עצמן. יש בעיני חשיבות להעמדת הדברים על דיוקים, ובסיטואציה כזאת למשל אני לא אגיד להן שעליהן לעזור בסידור הסלון. במקום זאת אשתדל להזכיר להן שסיכמנו מראש שלפני ההתארגנות לשינה הן יסדרו את הסלון (ואם הן לא היו מסכימות לכך הייתי מבקשת מהן שישחקו בחדר המשחקים, כי שם לא מפריע לי שיישאר מבולגן). האבחנה בין עמידה במחויבות לבין הגשת עזרה היא חשובה. מדובר בשני דברים שונים שהבלבול ביניהם עשוי מצד אחד לתת את ההרגשה שעמידה במחויבות היא רק עניין של רצון טוב, ומאידך עשוי לחבל בנכונות הכנה לעזור.

דוגמה אישית. 

מקרה כמו זה, שבו אני מפעילה את הסמכות שלי ודורשת מהילדות לעמוד בהבטחתן ולסדר את הסלון, הוא הזדמנות מצוינת בשבילי להציע להן את עזרתי. בעיקר מפני שברור שהבלגן בסלון מפריע רק לי (הרי מבחינתן הסלון יכול היה מזמן להתאחד עם חדר המשחקים).

הסיבה שאני מטריחה אותן סביב סידור הסלון היא כי לי קשה לחיות עם סלון מבולגן, ומשום כך נראה לי הוגן לעזור להן, גם אם לא אני בילגנתי. מנסיוני, אחת הטענות שנשמעות לעיתים קרובות מילגים שלא אוהבים לסדר היא: "אבל לא אני בילגנתי", ולו רק בשביל הדוגמה האישית, בפעם אחרת, ובאופן בלתי צפוי הן יציעו את עזרתן. הרבה פעמים זה יהיה כשאני באמת מאוד אזדקק לה (למשל כשרוצים להתארגן בזריזות לקראת נסיעה: "אמא את צריכה עזרה במשהו?").

עזרה מותר גם לבקש.

"נטע, את מוכנה בבקשה לערוך את השולחן?" במקרה כזה אני צריכה להיות מוכנה לקבל כל תשובה. גם: "לא אמא, אני עסוקה עכשיו". זה בסדר גמור מבחינתי. אם אני שואלת שאלה אמיתית, ומבקשת עזרה אמיתית, עלי גם לדעת לקבל תשובה אמיתית, ולא רק כזאת שתואמת את הציפיות שלי באותו רגע. לעיתים עולה בי הספק ואני מרגישה כאילו נטע מתחמקת מלעזור. זה בדיוק הרגע להזכיר לעצמי שוב בפעם האלף שעזרה אמיתית באה מהלב ומקורה ברצון הטוב. כל מקרה אחר שייך לקטגוריה של חובה או מחויבות, ואילו אני ביקשתי עזרה. לצד זה עלי לזכור (תמיד!) שמערכת היחסים שלי עם ילדי אינה הדדית. ולכן, כשאני נשאלת על -ידם: "אמא, את יכולה לעזור לי?" התשובה שלי היא : "כן", או "עוד רגע, מייד כשאתפנה". כל תשובה אחרת (כמו: "לא, כי זה התפקיד שלך" או: "לא, כי קודם כשאני ביקשתי את עזרתך את לא הסכמת"), היא בעיני דוגמה ל"איך-לא-להיענות-לבקשת-עזרה" וזאת פשוט דרך מצוינת לחבל קשות בנכונות הטבעית והענוגה של ילדים להציע עזרה.

לפעמים ילדים מבקשים את עזרתנו בפעולות שברור לנו שהם יכולים לבצע בעצמם. נטע, למשל, מבקשת ממני לעיתים קרובות לעזור לה להתלבש בבוקר. נטע (חמש וחצי), יודעת לבחור בגדים ולהתלבש בעצמה בערך מגיל שלוש, אבל עדיין היא אוהבת להיעזר בי, וסיבותיה עימה.אני מודה שלפעמים זה מעורר בי תחושת כעס מסוימת.  אני עסוקה בהכנת ארוחת הבוקר, ונטע בפיג'מה עומדת לידי  – ומבקשת שאבוא איתה לחדש לעזור לה להתלבש.

– "נטע, מה הבעיה?! את הרי יודעת להתלבש בעצמך"

– "נכון, אבל אני רוצה שתבועי לעזור לי בכול זאת."

אני באה. כי אני מרגישה שזו זכותה. הזכות לגדול ולהתפתח שווה בעיני בחשיבותה לזכות לא לגדול, או להישאר "קטן", כי "לגדול" זו בחירה מאוד אישית בעיני (וזה, אגב נכון לא רק לגבי ילדים). אני כאן בשביל ללוות את ילדיי בתהליך הגדילה שלהם, ולפעמים העזרה הדרושה להם היא בדיוק הלגיטימציה להישאר עוד קצת קטנים.

סבלנות

בכל מה שקשור בלקבל עזרה מילדים, או בלעזור להם, סבלנות היא שם המשחק. משום כך יש כאן הזדמנות נפלאה בשבילי לטפח את כישורי הסבלנות שלי. הסבלנות דרושה לרוב כאשר העזרה המוגשת על-ידי הילדים גורמת לכך שמשך הזמן המוקדש לביצוע הפעולה מתארך, או כאשר הדרך שבה הם בוחרים לעזור היא אישית שלהם ולאו דווקא עולה בקנה אחד עם הקונבנציה…

הדרך שלי לטפח בעצמי סבלנות היא להחליט ליהנות מהדרך. אני פשוט מחליטה שהדרך שבה הדברים נעשים כעת היא מעניינת יותר ורבת חשיבות יותר מהתוצאה הסופית. החלטה כזאת גורמת לי לעקוב ביתר ענין אחרי ה"איך הן עושות את זה", ולעזוב בצד את השאלות: מתי זה יסתיים? כמה זמן זה ייקח? או: כמה יפה ומדויק הכביסה תהיה מקופלת בסוף?

דבר נוסף שעוזר לי לתרגל את טיפוח הסבלנות שלי הוא ההחלטה ליהנות מהעבודה המשותפת.  עצם העובדה שהן עוזרות לי או אני להן, ויש לנו עכשיו משימה משותפת שאנחנו מבצעות אותה יחדיו הוא פשוט עניין שמזמן שמחה והנאה. שווה להקדיש לזמן המשותף הזה תשומת-לב, ולגלות כמה זה משמח ומהנה פשו לעשות משהו ביחד. אז:

-אמא, מה את עושה?

-מכינה מרק.

– אפשר לעזור לך?

– כן, בשמחה!

קבעתי לי כלל (אני מרשה לעצמי לומר אפילו "כלל ברזל"):

כשאני שומעת הצעה לעזרה אני תמיד עונה ב-כן. הרבה פעמים ברגע שהשאלה נשאלת ואני עונה בחיוב, אין לי שמץ של מושג במה הן יוכלו לעזור לי עכשיו. ובכל זאת, אני תמיד עונה: "גן!" ואז קורה לי קסם. תוך שבריר שנייה עולים לי בראש לפחות שני דברים שאני יכולה לתת להן לעשות בכדי לשתף אותן בעשייה שלי. דברים אמיתיים שהם "חלק מ….", לא סתם עבודות יזומות. נניח שהצעת העזרה מגיעה בזמן שאני חותכת בשר בסכין חד במיוחד. מה כבר אפשר לעזור לי בזה? ואז מייד עולה לי בראש למשל שאפשר בינתיים להעביר את מה שכבר חתכתי לקערה, ולקלף כמה שיני שום לאחר-כך. לפעמים זאת עזרה מספיקה מבחינתן, ולאחריה הם פונות לעסוק בשלהן, ואם הן מבקשות לעזור בדבר נוסף, אז רעיונות נוספים ממשיכים ועולים אצלי, והעבודה המשותפת נמשכת. ולפעמים כשנגמרים לי הרעיונות ונעמה שואלת: ":את צריכה עזרה בעוד משהו?" אני פשוט אומרת שכרגע לא, אבל עוד מעט אני אצטרך. "אז תקראי לי".

הנכונות שלהן לעזור מרגשת אותי בכל פעם מחדש. יש כאן פשוט רגש טהור לגמרי של הענקהמ כל הלב עם הרבה שמחה. הן מלמדות אותי לקבל עזרה ולבקש עזרה. בכל פעם שאני שומעת פתאום את המשפט המתוק הזה: "אמא, אפשר לעזור לך?", אני חשה במשב ענוג של אהבה שזורם לו מאי-שם הישר אל תוך שגרת המרק והברדק.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה באופן טבעי, חינוך ביתי, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s