נעים להכיר והפעם עם מוליק (שמואל) ערפלי ו"המצפן השבטי"

שאלה: שרית חייט        ענה: מוליק (שמואל) ערפלי

אל המצפן השבטי התוודעתי באתר "באופן טבעי", בדף ששמואל פתח.
הסתקרנתי.
עד כה נרתעתי מלקרוא ספרים בסגנון דומה כמו "עיקרון הרצף" ו"ישמעאל".
קול קטן וספקן בתוכי שאל: "מה לי ולהם?", איך כל זה קשור אלי?
אני מאמינה במצפן אישי של פרט הרואה עצמו חלק מכלל, איך מתבטא האישי בשבטי? מה המשמעות?

כאשר התגלגל לידי הספר, באדיבותו של שמואל ודואר ישראל,  הסכמתי להקשיב. להיפתח לדעה נוספת ולהעמיק בה.
אולי בכול זאת בחינת דרך החיים הקדומה של המין האנושי, כמו בחברות הציידים-לקטים והתובנות ההיסטוריות העולות ממנה, יכולות להשפיע על חיי היום ועל האופן בו אני מפרשת אותם.

הספר כתוב בצורה מרתקת וקולחת וקל להישבות בקיסמו.
עניין אותי ללמוד על השינוי שחל בחברות הקדומות, על המאפיינים שלהן ובמיוחד כיצד זה נוגע לחיינו אנו, מה הרווחנו במעבר ומה איבדנו.
החלק השני של הספר מתאר את  "המצפן השבטי לחיים המודרניים" ומעמיק בסוגיות מהותיות כמו חינוך ילדים, זוגיות, עבודה וכו'.

הקריאה בספר העשירה את תפיסת עולמי והזמנתי את שמואל (מוליק) להעשיר את "תוצרת בית" ולכתוב לנו סוג של פינה היסטורית-עכשווית, בהתאם לצו ליבו ולנושא העיתון.
וכדי שנכיר אותו יותר טוב הזמנתי אותו גם לראיון.

ספר על עצמך?
מתגורר בקיבוץ חוקוק שליד הכינרת. נשוי ואב לשני ילדים (6.5 ו-3.5). במקצועי אני מתכנת. בשנים האחרונות אני עובד מהבית.

היכן הילדים מתחנכים ומדוע אתם לא בחינוך ביתי?
הילדים שלי גדלו בבית עד גיל 3.5 ואז עברו לגן במערכת החינוך של הקהילה לה אנו משתייכים. ההתלבטות לגבי חינוך ביתי נוכחת בחיינו ועולה מדי שנה. אנחנו מרגישים שכרגע נכון יותר לילדים שלנו להיות חלק ממערכת החינוך הקהילתית (שהיא יחודית ושונה מאוד מזו הסטנדרטית של מש' החינוך) כיוון שאחרת הם יהיו מנותקים מחבריהם. אם הברירה היחידה היתה לשלוח את הילדים לביה"ס סטנדרטי – היינו בוודאות בחינוך ביתי.

ספר על הספר שכתבת – "המצפן השבטי". במה הוא עוסק?
הספר הוא סוג של המשך/העמקה ברעיונות של שני ספרים אהובים על רבים: "עיקרון הרצף" של ג'ין לידלוף וסדרת "ישמעאל" של דניאל קווין. התיזה של הספר היא שאנו, בני האדם המודרניים, איננו שונים מנטאלית מאבותינו הציידים-לקטים, ועל כן הציפיות שלנו שהתעצבו במשך מיליוני שנים של אבולוציה, תואמות את אורח-החיים של הציידים-לקטים, ופחות את אורח החיים המערבי. ניתן להסביר הרבה "מהחיכוכים" שיש לנו בחיינו על יסוד התובנה הזו.

איך הגעת לרעיון של כתיבתו?
כמו רבים אחרים, חיפשתי כבר מגיל העשרה את "משמעות החיים". קראתי טקסטים שונים (ספרות, שירה, פילוסופיה) ושמעתי אנשים שונים – אך לא חשתי שמצאתי תשובות לשאלות היסודיות של הקיום האנושי הכללי, ושלי הפרטי. יום אחד, כבר בשנות ה-30 שלי, נקרה בדרכי הספר "עיקרון הרצף". קראתי אותו בנשימה עצורה. הבנתי שמצאתי סוף-סוף קצה חוט לחידה הגדולה שאת התשובה לה חיפשתי במשך שנים. כבר היה לי ברור שכשאהיה אבא אשא את ילדי במנשא, הם ישנו איתנו במיטה (עוד לא פגשתי את אשתי בשלב הזה, כן?), וכו'. "עיקרון הרצף", למרות שפתח בפני עולם חדש, הותיר אותי עם הרבה שאלות מטרידות. הרעיונות שבו לא הצטרפו למשנה סדורה ומקיפה מספיק. המשכתי לחפש… ואז, בצירוף מקרים מופלא, הניח אדם מסוים (שהיכרתי רק באופן שטחי) על שולחני בעבודה את הספר "ישמעאל". לאחר זמן-מה קראתי את הספר והוא פתח בפני זווית מחשבה חדשה על המצב האנושי. לא פחות חשוב, הספר נתן לי את הדחיפה ללמוד בעצמי על תרבויות ציידים-לקטים. לאחר שסיימתי אותו התחלתי במרתון של קריאה של ספרות אנתרופולוגית/אתנוגרפית על שבטי ציידים-לקטים באזורים שונים בעולם. לאחר כמה עשרות ספרים, מאמרים, סרטים דוקומנטרים בהם צפיתי, החלו לעלות בי רעיונות לגבי המאפיינים המשותפים בין התרבויות השונות-לכאורה עליהן קראתי. זה היה הגרעין ממנו עלה וצמח "המצפן השבטי", אך עברו כ-10 שנים של חקירה והגות ולימוד מהניסיון, עד שהרעיונות הללו הבשילו לידי ספר…

האם כתבת בעבר?
הרבה תוכנה ☺

איך היה תהליך הכתיבה וההוצאה לאור?

הכתיבה היתה מפרכת. מאמץ נפשי לא פשוט. אני במקצועי מתכנת ומתכנתים כותבים תוכנות מסובכות במשהו כמו 30 מילים ועושים שימוש רב בטכניקות ידועות ומוכרות. כתיבת ספר, לעומת זאת, פותחת בפני הכותב אינסוף אפשרויות. כל משפט ניתן לנסח בעשרות דרכים שלכל אחת מהן יש משמעות מעט שונה. התמודדות לא קלה למתכנת…☺ אבל אני מבסוט מאוד מהתוצאה. המאמץ היה שווה.
ההוצאה לאור היתה הרבה יותר פשוטה. רובה כרוך בהפעלת תוכנות, ובזה אני מיומן. להוציא היום ספר לבד זה די פשוט.

מדוע הספר בהוצאה עצמית?
בחרתי להוציא את הספר בעצמי עוד לפני שכתבתי את העמוד הראשון בו. לא פניתי כלל להוצאות ספרים. כאמור, להוציא היום ספר לאור זה לא מסובך במיוחד. ממש אין צורך בהוצאת ספרים. הספר הזה הוא חלק אחד במסע שלי (ושל משפחתי) ורציתי ללכת בו בעצמי מתחילתו ועד סופו.

איך אתה יודע מה היה בעבר, בחברות הציידים-לקטים?
שאלה טובה… ובכן, למזלה של האנושות, חברות ציידים-לקטים שרדו עד למאה ה-20 (ואפילו עד לעצם היום הזה) במקומות שונים בכדור הארץ. אותם שבטים חיו באורח דומה למדי (אם לא זהה)  לאופן בו חיו אבות-אבותיהם – ואבות-אבותינו. חוקרים והרפקתנים החלו למפות את אורח-החיים של שבטים אלו כבר במחצית השניה של המאה ה-19. כך, נצבר ידע רב על אורחות חייהם, ידע שרק פרומיל ממנו היה זמין לנו, לו אותם שבטים היו נכחדים והיינו נאלצים לחקור את חייהם בשיטות ארכיאולוגיות.

למה חשוב לנו לדעת מה היה?
גופנו ומוחנו התעצבו בתהליך אבולוציוני ארוך שהתאים אותם לסביבה בה חיו. סביבה זו, עד לפני כ-10,000 שנה, היתה הסביבה השבטית. אם נבין את התרבות והסביבה שעיצבה אותנו, נבין טוב יותר את עצמנו. התרבות בה אנו חיים מתקשה לתת תשובות לשאלות שמטרידות את רובנו. אנו חווים "חיכוכים" רבים בחיינו – בזוגיות, במשפחה, בעבודה, וכו'. אם ניקח, למשל, את נושא ה"בדידות", נראה שבתרבות המודרנית ישנן תשובות רבות (וסותרות) לשאלה מה צריך להיות היחס שלנו לבדידות: האם זה טוב לנו? האם רע? האם ניתן להיות בודדים ומאושרים? וכו'. כשבודקים את השאלה הזו מתוך הבנה של אורח-החיים השבטי (זה של הציידים-לקטים) עולות תשובות ברורות מאוד לשאלות אלו וענין הבדידות – סיבותיו והשלכותיו – הופכים ברורים מאוד.

איך זה יכול לתרום לנו כשאנו חיים בסביבה ובאורח חיים כה שונה?
אכן, הסביבה והתרבות בו אנו חיים שונות מאוד מאורח-החיים השבטי. עם זאת, יש לנו גמישות לא מעטה בניהול חיינו. יש באפשרותו של כל אדם לבחור את דרכו ולמשפחה לבחור את דרכה. גם כחברה, יש לנו את היכולת לבחור את הערכים עליהם מבוססים חיינו, ליצור מבנים חברתיים התומכים בצרכינו, וכו'.
מניסיוני האישי, הבנת הצרכים שלנו כבני-אדם מאפשרת לחיות בצורה נכונה יותר ולפיכך מאושרת יותר. נכון, אנחנו פועלים במסגרת נתונה, אבל בתוך המסגרת יש לנו אפשרות להתאים את חיינו לצרכים הבסיסיים שלנו. למשל, הבנת האופן בו גדלים ילדים בשבטי ציידים-לקטים מלמדת אותנו רבות על התאמתן של צורות חינוך שונות (סטנדרטי, דמוקרטי, אנתרופוסופי, חינוך ביתי) לצרכי הילדים.

מה אתה מיישם בעצמך בחיי היום יום שלך?
די הרבה. אשתי ואנו בחרנו לחיות בקהילה מתוך התובנות שעלו בעת המסע ארוך-השנים שעשינו. היחס שלנו לילדינו הושפע עמוקות מהאופן שבו ציידים-לקטים נוהגים בילדיהם (הנקה ארוכה, מיטה משפחתית, כבוד לילד, בחירת דרך חינוך, ועוד). כך גם הבחירה שלי לעבוד מהבית ולוותר בכך על הנאות חומריות רבות. חשוב לי יותר להיות קרוב למשפחתי, ולסייע לאשתי בגידול הילדים, מאשר הצלחה בקריירה וכסף. "המצפן השבטי" מלווה אותי כל הזמן ואני נעזר בו ברמה יומיומית.

האם נדרשו לך שינויים על מנת להתקרב לסגנון חייהם של הציידים-לקטים? אם כן, איזה שינוי היה מאתגר במיוחד?
השינוי הוא בעיקרו פנימי, תודעתי. אין באפשרותנו לחיות כמו ציידים-לקטים. הדלת הזו נסגרה מזמן. כדור-הארץ אינו יכול לתמוך באורח-חיים של ציד וליקוט לכמות כזו של בני אדם. הרעיון הוא לא לחיות כמוהם, כיוון שזה בלתי-אפשרי וגם אין צורך לוותר על כל היתרונות של אורח-החיים המודרני, אלא להתאים את חיינו לצרכינו המולדים, עליהם ניתן ללמוד מתוך התבוננות בחברות ציידים-לקטים.

קשה לי לחשוב על שינוי "מאתגר" שעשיתי. ברגע שעלתה לי תובנה מסוימת, והגיתי בה והבנתי שכך נכון לנהוג, הרי עשיתי מה שצריך לעשות ללא מבט לאחור או נקיפות מצפון. למשל, ברגע שהבנתי (עוד לכשקראתי את "עיקרון הרצף") שתינוק אנושי לא נועד לישון לבדו בחדר משלו, אלא בסמוך לאימו ואביו, הרי אי-הנוחות המסוימת שבמיטה משפחתית (במקרה שלנו) לא נתפסה בעיני כאי-נוחות אלא כחלק מהחיים (ואת זה אני אומר לאחר שנים ארוכות של להתעורר, במקביל לאשתי, 5 פעמים כל לילה לצורך הנקה).

האם היה לך קשה להשתנות? האם המרחק בין איך שנהגת בפועל לבין השינוי המבוקש היה גדול?
כן ולא. מצד אחד הדברים שאימצתי מבוססים על ההבנה שלי של מה שנכון וטבעי (ואת זאת למדתי מאורח החיים של הציידים-לקטים) ולכן זה היה קל יחסית להסתגל אליהם – הם תואמים את טבע האדם. מצד שני, אני מציב לעצמי רף גבוה – בעיקר באופן בו אני מתייחס למשפחתי – שלא תמיד קל עבורי לעמוד בו, בסיטואציה של חיים מודרניים, עם כל הלחץ והקושי שהם מייצרים.

איך אתה מתייחס לסתירה בין ההתנהלות השוויונית בתוך הקבוצה והשבט עצמו, והיחס המכבד והשוויוני לנשים ולילדים לבין התייחסות לבני שבטים אחרים כאל פחותי ערך ו"לא בני אדם"?

כן, זו שאלה שעולה לעיתים אצל מי שקורא את "עיקרון הרצף" (יש שם תיאור של "משרת" משבט אחר שמתייחסים אליו כפחות-ערך). לטעמי, זו הכלה של כללים מוסריים מערביים על אורח-החיים השבטי. כשאני בוחן את תרבותם של הציידים-לקטים אני משתדל לא להפעיל שיפוט ערכי (האם זה "טוב" או "רע") אלא לנסות להבין מדוע כל חתיכה בפאזל הזה עובדת עבורם ואיך היא מתחברת לחתיכות אחרות בפאזל. ההנחה שלי היא שהם, אנשי השבטים, אינם טובים יותר או פחות מאיתנו, המודרניים. הם אנשים בדיוק כמונו.
על כן, "הסתירה" בהתנהלות שלהם לגבי זרים היא סתירה רק בעיניים המערביות שלנו, ולא בשלהם. צריך להבין שהיחס לזר בעולם של הציידים-לקטים שונה מאוד מזה שלנו, כיוון שמרבית חייהם (עד לעת המודרנית) התנהלו כמעט ללא מגע עם בני אדם זרים. מצב זה שונה, כמובן, מאוד מהחיים המודרניים בהם "האדם הזר" נוכח מאוד.

ספציפית לגבי "המשרת" ב"עיקרון הרצף" (למי שמתעניין) – מחומרים שמצאתי על היקוואנה נראה שמדובר לא במשרת קבוע אלא אדם משבט אחר שעובד אצל בן היקוואנה לפרק זמן מסוים, תמורת תשלום. היקוואנה סוחרים עם העולם החיצון בעוד שבני אותו שבט  שכן ("סנמה") אינם עושים זאת ותלויים, על כן, ביקוואנה לצורך אספקת מוצרים מסוימים, למשל, גרזיני פלדה וסכינים.

בהקשר לאלימות, אם הבנתי נכון, הסיבה לאי-אלימות בתוך השבט היא קיומית ופרגמטית, וכלפי שבטים אחרים מתקיימת תוקפנות.
לטעמי, פחות או יותר כל המנהגים והכללים הנהוגים בחברות ציידים-לקטים הם "קיומיים ופרגמטיים". כיוון שציידים-לקטים חיים "מהיד אל הפה" אין להם מרווח רב לטעויות. מנהגים שאינם פרגמטיים ייעלמו במהירות – או שהשבט ייעלם במהירות. הפריבילגיה לחוסר-פרגמטיות שמורה רק לנו, אנשי הציביליזציה, כיוון שלנו יש מזון צבור במחסן, ומזון זה מאפשר הקמת מבנים חברתיים מורכבים, פיתוח תרבות פנאי מגוונת, וכדומה.

תוקפנות כלפי שבטים אחרים קיימת לעיתים, אבל שלא כמו בתפיסה הפופולארית – היא מתקיימת על אש קטנה. בחברות ציידים-לקטים קלאסיות, מחירה של האלימות הוא גבוה, בעוד התועלת ממנה נמוכה ועל כן אין תמריץ לאלימות מתוכננת. אני מרחיב על כך בספר.

האם ניתן לקיים תחושת שייכות לקבוצה פתוחה, בעלת גבולות גמישים?
זו שאלה שאני שואל את עצמי ומתמודד עימה בעצם הימים האלו. חשוב לי לומר ש"המצפן השבטי" אינו סוף פסוק. הוא אינו מספק, ואינו יכול לספק, את כל התשובות לשאלות הקיום. הוא מציע דרך חדשה להסתכל על חיינו ולהבין אותם, ונותן תשובות לכמה מהשאלות הגדולות של חיינו. עדיין, יש מקום רב לפיתוח הגישה הזו ושימוש בה על מנת להתאים את חיינו טוב יותר לצרכינו המולדים.

 

האם אפשרי ליישם את חוקי הציידים-לקטים בקבוצה רחבה או לפחות גדולה יותר משמעותית מהקהילה המצומצמת?
שאלה טובה. לא בטוח. אבל וודאי אפשר לבנות את התא המשפחתי ואת המשפחה הרחבה בצורה שתואמת יותר את הצרכים האנושיים. חשוב להבין, לדעתי, מהם הצרכים הבסיסיים של בעל-החיים הזו הקרוי "אדם", ומכאן להתקדם הלאה מהפרט אל המשפחה, הקהילה והחברה, במעגלים הולכים ומתרחבים, ולראות כיצד ניתן להתאים את המבנים האלו לצרכינו.

בספר מצויין כי בשפות של שבטי ציידים-לקטים לא קיים המונח ”עבודה". הם אמנם לא מתפרנסים באותו אופן אך הפעולות שלהם נועדות להבטיח את קיומם והישרדותם. מה ההבדל בינם וביננו בהקשר הזה?
אני לא בטוח שיש לי תשובה החלטית לשאלה הזו. אני מניח שזה קשור לחוסר ההפרדה שלהם בין זמן "עבודה" וזמן "פנאי". תדמייני שאת נמצאת בקמפינג על חוף הים עם עוד כמה משפחות. ונגיד שכמה גברים ונשים הלכו לדוג, וכשחזרו עם השלל, אחרים שנשארו במאהל הכינו מהדגים ומצרכים אחרים שהיו להם ארוחה לכולם. האם היית מגדירה את הזמן שהוקדש לדיג או הכנת האוכל כ"עבודה"? כנראה שלא. כך גם הציידים-לקטים.

מדוע וכיצד הם לא משתעממים?
אני לא בטוח שהם אף פעם לא משתעממים. אם הם משתעממים – הם קמים ועושים משהו. אבל יש גם כמה הבדלים בינם וביננו בהקשר הזה. הם רק לעיתים רחוקות נמצאים לבדם (שלא מבחירה). הימצאות בחברת אנשים קרובים היא מתכון טוב לאי-שעמום. אם אין משהו לעשות – שרים, רוקדים, מספרים סיפורים… (ובעצם שרים ורוקדים וכו' גם אם יש "מה לעשות"). בנוסף, "החיים מהיד אל הפה" מביאים לכך שכל יום צריך לצאת ולמצוא אוכל, להכין אותו, להכין כלים שנדרשים… הם חיים בקצב נינוח, אבל רוב הזמן יש מה לעשות ככה שחוסר מעש, המוליד שעמום, אינו כה רווח.

האם זה רק הודות להבנה שבלעדי עשייה זו הם לא ישרדו?
לא ממש. הדרך בה הם חיים לא נקבעה על ידי הבנה של מישהו. זה לא שמישהו קם ואמר "בואו נעשה את זה כך וכך" ומאז, אלפי שנים הם נוהגים כך למרות שמנהג הזה לא מתאים או אינו נכון עבורם. באבולוציה כמו באבולוציה – מה שלא מתאים, נעזב בצד הדרך. להרבה מהמנהגים אין להם הסבר והם לא יודעים מי יזם אותם או מתי. אותם מנהגים קיימים עבורם "מאז ומתמיד", וכיוון שהם מתאימים לאורח-החיים אז משמרים אותם. ביום שהמנהג יפסיק להיות מתאים – אז הוא ייזנח. אז קשה להגיד מה מזה הוא "הבנה" ומה מזה הוא פשוט אינרציה.

האם ידוע לך מה קורה למי שלא רוצה לצוד או לעסוק בפעילות מסוימת?
אם אותו אדם לא יעשה את חלקו לאורך-זמן – הוא יזכה לביקורת נוקבת מצד משפחתו וחבריו לקבוצה.כמובן, כל מקרה לגופו. אין כאן חוקים נוקשים. מצבים מיוחדים זוכים להבנה ואמפטיה. למשל, אנתרופולוג אחד מספר על מקרה בשבט של פיגמים, של נער מתבגר שהיה יתום ולא ממש רצה לצאת לצוד. כיוון שלא היתה לו משפחה לא היתה לו אספקת מזון סדירה ומספקת לצרכיו, ועל כן הוא נהג לגנוב מדי פעם אוכל מאחרים להשלמת התפריט – דבר אסור בתכלית האיסור, כמובן. לאחר זמן קצר הוא נתפס "על חם", ומיד, בזעקות רמות, החלו חבריו לרדוף אחריו. הוא נעלם אל תוך הג'ונגל, לא לפני שזכה לחטוף כמה מכות הגונות. לאחר כמה ימים הוא חזר. מאז, במשך תקופה ארוכה, דאגו אנשי הקבוצה לתת לו אוכל, שלא יהיה רעב.

האם ידוע לך האם הייתה גמישות וניידות בין תפקידי הנשים לגברים?
מעמדן של הנשים בחברות ציידים-לקטים הוא נושא מעניין בפני עצמו, וכזה שיש בו בכדי לשנות באופן יסודי את היחס לנשים בחברה המודרנית ואת יחסן של הנשים עצמן לחברה המודרנית. הקדשתי לכך פרק מיוחד בספר. כעיקרון, חשוב להבין שמעמד הנשים בעשרת אלפים השנה האחרונות (קרי, בציביליזציה) אינו מבטא את האופן בו חיו נשים במשך מאות אלפי השנים שקדמו להן. הגישה של ציידים-לקטים לנושא היא בעיקרה פרגמטית וגמישה (שלא כמו בתיאורים בסדרת הספרים "שבט דב המערות"…) והפעילויות בהן עוסקות נשים משתנות משבט לשבט. נשים אף צדות, בשבטים מסוימים.

בנוגע לרצון אישי בתוך חברה מאוד קולקטיבית… האם הפרט מרשה לעצמו לחרוג ממנהגי הכלל? כמה נקבע בפועל מתוך רצון אישי וסקרנות וכמה מתוך אילוצים ומסורת.
קצת קשה לי לענות כיוון שהנושא לא מכוסה מספיק בספרות האתנוגרפית. חשוב להבין, אבל, שהדינמיקה בחברות ציידים-לקטים שונה מאוד מזו של חברות שבטיות של חקלאים (איכרים או רועים), בהן הרכוש, והבעלות עליו, עומדים בבסיס היכולת של אדם להתקיים. בחברות כאלו יש כללים נוקשים, היררכיה, פטריארכיה. לא כך בחברות ציידים-לקטים שם אדם פשוט יכול לצאת ל"שטח" ולמצוא לעצמו מזון. על כן חברות ציידים-לקטים נוטות לאפשר חופש רב יותר לחבריהן והכללים בהן מגבילים פחות.

האם הציידים לקטים היו מרוצים בחייהם?
נראה שכן. קשה למדוד אושר או שביעות רצון ולכן אנתרופולוגים בדרך-כלל נמנעים מלכתוב על "רמת האושר" של אנשי השבטים – זה לא משהו שהמדע יודע, נכון להיום, לעכל אותו. אבל טיילים והרפתקנים שחיו עם שבטי ציידים-לקטים (למשל ג'ין לידלוף) מדווחים על רמת אושר גבוהה. בהקשר זה, השאלה שתמיד שואלים אותי היא "האם הם יותר מאושרים מאיתנו". בעיני זו שאלה שאין עליה תשובה. אלו חיים שונים, בתנאים שונים, וקשה להשוות אותם אחד לשני. למשל, תמותת תינוקות ופעוטות גבוהה הרבה יותר בשבטי ציידים-לקטים מאשר בחיים המערביים המודרניים. על פי הערכות שונות עד 50% מהילדים לא שורדים עד גיל 5. זה אומר שכמעט כל אם חווה אובדן של ילד צעיר. האם ניתן לכמת צער כזה? קשה לומר.

האם השינויים באורח-החיים של הציידים-לקטים היו תוצר של אילוצים חיצוניים (סביבה, אקלים)?
קשה לדעת, כי לא נותרו עדויות. זוהי מחלוקת בקרב החוקרים. מה שבטוח הוא שברגע ששבט אחד עבר לחקלאות, זה רק היה עניין של זמן עד שהחקלאות תתפשט בכל העולם.

האם רמת האושר שלך השתנתה בעקבות התובנות מהמסע שלך וכתיבת הספר?
בהחלט. המסע שלי הביא אותי להבין את חשיבות ההשתייכות למשפחה ולשבט. התרבות שלנו מעלה על נס את האינדיבידואל ואת החופש שלו, אולם הלקח שמלמדים אותנו הציידים-לקטים היא שחיינו הם רקמה של יחסים ושם מצוי אושרנו. מתוך ההבנה הזו יכולתי לשחרר לא מעט "רעשים" שליוו אותי מעצם זה שגדלתי בתרבות בה גדלתי. למשל, היום אין בי שמץ של קנאה בכל מיני עשירים או מפורסמים כיוון שברור לי שהאושר אינו תלוי עושר או תהילה.

מה היית רוצה להגשים בשנה הקרובה?
במישור האישי, אני רוצה להביא את הספר למודעות בארץ ובעולם. במישור המשפחתי – בתי עולה לכיתה א', בני מתחיל גן וכולנו יחד מצפים לאח קטן, כך שאני פועל ומייחל לכך שכולם במשפחהיתאימו את עצמם וימצאו את אושרם בסיטואציה החדשה.

מה תאחל לכולנו?
אני מאחל לכל אחד מאיתנו לחוש בחייו חלק פעיל ומשמעותי מהרקמה האנושית בה הוא חי.