אמא שלי (עדיין) לומדת ללכת

מאת: לילי לזרוביץ'

כשהייתי נערה צעירה וגרתי בירושלים,הייתי הולכת לפעולות של השומר הצעיר במרכז העיר.
ביימי שלישי הייתי נוסעת באוטובוס לפעולה, אבל ביימי שבת לא היו אוטובוסים,והייתי הולכת ברגל מביתינו שבארמון הנציב,עולה לטיילת,הולכת ליד המנזר עד גן הפעמון ואז דרך גיא בן הינום ליד חומות העיר העתיקה ודרך יפו עד קינג ג'ורג', איפה שהיה הקן שלנו. הליכה נינוחה וארוכה שארכה כשעה ומשהו שלקחה אותי, ברגליים ממש, עד למקום שבו רציתי ליהיות.
אני זוכרת בברור את תחושת העוצמה שההליכות האלה נטעו בי, את תחושת האמון שלי בגוף שלי והיכולת שלי/שלו להביא אותי לאן שאני צריכה להגיע.

אמא שלי, כמו כל פעוטה,למדה ללכת. היא הלכה ורצה וקפצה והשתמשה בגוף שלה בשימחה,אבל בערך בגיל 10 היא חלתה בטיפוס, ואני לא יודעת אם כסבוך של המחלה או במקביל לה, התגלתה אצלה בעיה בלב. הרופאים אסרו עליה ללכת ולרוץ וליסוע באופניים ולהתאמץ…במשך כמה חודשים היא שכבה במיטה, ואחר כך היתה צריכה לילמוד ללכת …במשך כל שנות ילדותה נאסר עליה להתאמץ ורק בתום שמונה שנים האיסור חלף.

שנים רבות אחר כך משפחתי היגרה מצ'ילה לישראל וכמה שנים לאחר הגעתנו היא למדה בקורס מדריכי דרך. אמא שלי אוהבת לטייל והשנים שבהם הדריכה-(בעיקר עולי רגל נוצרים שחיכו שנים וחלמו שנים ללכת בארץ הקודש)-והוליכה אנשים בשבילי הארץ  היו  שנים נפלאות בשבילה.

אבל אז החמירה הבעיה בלב שלה והיו צריכים לנתח אותה ולהחליף לה שסתום בלב. הניתוח היה מוצלח, אבל כנראה היתה בעיה במינון של חומר ההרדמה, והיא מצאה את עצמה בלי יכולת לזוז.

לקח כמה ימים עד שהיא לפתע הזיזה את הבוהן ברגל, ולאט לאט חזרה היכולת שלה לנוע. ושוב,מהתחלה, היא למדה ללכת…היא עברה שיקום שלקח כשנה וחצי, השתמשה בכל העוצמות שלה ובהחלטה נחושה ורצון יציב, למדה ללכת וחזרה הביתה.

לאחר הניתוח היא לא חזרה לעבוד, אבל חיה בטוב יחד עם אבי. אבל אז, כמה שנים אחר כך, איבחנו לה סוג של פארקינסון שגורם לקישיון שרירים, ושוב היא מצאה את עצמה נעזרת בעצמה ובאחרים כדי ללמוד ללכת…היא מקבלת תרופות שמאזנות את מצבה ורוב הזמן היא יכולה ללכת, אבל יש לפעמים ימים שבהם זה יותר קשה, ואז היא צריכה ללמד את עצמה מחדש, איך להרים רגל, לעשות צעד, להרים את הרגל השנייה. היא מזמן כבר לא פעוטה והיא עדיין לומדת ללכת…

אמא שלי אישה שמחה ואופטימית ומלאת עוצמות וכוחות חיים, ואני לומדת ממנה כל הזמן, לומדת להודות לגוף שלי, לומדת כמה כח יש לנו, לומדת שאני יכולה ללכת.

אני נדהמת מהשילוב הבלתי אפשרי הזה שיש בכל מה שחי, מצד אחד אנחנו כל כך פגיעים, כל כך רגישים, כל כך חשופים לחולי ,ומצד שני אנחנו כל כך חזקים, כל כך רגישים, וכל כך מצויינים בלהחלים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה נושא לדיון, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על אמא שלי (עדיין) לומדת ללכת

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    מדהים. מעורר השראה. תודה.

    אהבתי

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    מקסים! הרבה הצלחה לאמך בהליכה וברוחה האיתנה! המון בריאות! תודה רבה על הפוסט הזה

    אהבתי

  3. לילי הגיב:

    תודה על התגובות! 🙂

    אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s