גוף ומה?

אני זוכרת את אחד ממפגשי החינוך הראשוניים שהשתתפתי בהם. היו שם הרבה אימהות שישבו על מחצלות ודיברו אחת עם השנייה. והרבה מאד ילדים, ששיחקו אחד עם השני במגרש המשחקים. אני זוכרת שזה נראה לי מוזר. תהיתי, מה הרעיון להיות בחינוך ביתי, עם הילדים, אם כל מה שמעניין אותן הוא לקשקש אחת עם השנייה. אני, לעומתן, רצתי אחרי הבכור בכל רחבי מגרש המשחקים. שיחקתי איתו מחבואים, תופסת או בניתי בחול. הייתי מאד מאד פעילה.

עשור מאוחר יותר, כל ראיית העולם שלי השתנתה. אין מאושרת ממני לשבת ולהצליח לנהל שיחה עם אימהות אחרות (לאחרונה זה קורה יותר ויותר), כאשר הילדים עסוקים בשלהם עם חבריהם. נהייתי קצת עצלנית. הדבר האחרון שמתחשק לי זה להחליק במגלשה עם ילד או לסובב את הקרוסלה. בשביל זה גידלתי ילדים לא? הם יכולים לעזור אחד לשני. היום בראייה שלי המפגשים הם בשבילי לא פחות מאשר בשבילם.

ונכון שמדובר בשינוי תפיסות ועמדות בהם החזקתי בעבר. אבל גם הגוף שלי מרגיש אחרת. יש לי פחות אנרגיה. יש שעות שאני ממש עייפה (ואפילו מסוגלת לתפוס תנומת צהריים אם אנחנו בבית). מדי פעם יש כל מיני כאבים קטנים בגוף. לא משהו גדול. חריקות קטנות שמרמזות שאני כבר לא ילדה. ולא רק הגוף שלי עייף. לפעמים גם הנפש שלי עייפה. מתחשק לי לעשות יותר דברים רק בשביל עצמי. לשבת ולקרוא שעות בספר טוב. להתיישב יומיים מול הטלויזיה ולראות סדרה שהיא לגמרי לא לילדים. לשקוע ביצירה בלי שיפריעו לי כל רגע. וברור לי שיש קשר בין הדברים, אני רואה יותר ויותר עדויות מסביבי, שמה שנחשב לנפש הוא בעצם גוף.

למשל, בשנות ה-60 היה חוקר קופים בשם הארי הארלו. בניסוייו הוא הפריד גורי קופים מאימותיהם. במקומן הוא שם שתי בובות "אימהות". אחת עשויה מחוטי ברזל דוקרניים, אך היא ספקה לקופיף אוכל. השנייה היתה עשויה קטיפה נעימה למגע. בניגוד להשערת המחקר שלו שהקופים יעדיפו את האם המאכילה, הקופים העדיפו באופן מובהק את מגע הקטיפה. הארלו הסיק שהקופים היה מתוכנתים לחפש קשר רגשי, חום ואהבה. לרוע מזלם גם בובת הקטיפה לא ממש ספקה את אלו והם גדלו עם תסביכים פסיכולוגיים קשים שמנעו מהם להשתלב בחברת קופים ולהקים משפחות משלהם.

ומסביבי באמצע החיים, יותר ויותר אנשים לוקחים כדורים שיעזרו להם להתמודד עם החיים. כדורים נגד דיכאון, נגד חרדה. הכדורים עובדים במישור פיזיולוגי לחלוטין, ועדיין הם מצליחים להשפיע על מה שאנחנו מכנים "נפש". הוא עוזר לאנשים להרגיש יותר טוב עם עצמם. לתפקד יותר טוב. להיות מעורבים יותר בחיים המשפחתיים שלהם, להתמיד בעבודה.

בקצה השני של טווח החיים אני רואה את סבתא שלי – אשה מבריקה, חדה ועסוקה תמיד. הגוף בוגד בה. היא מתקשה ללכת, שומעת מעט ורואה בקושי. במחי יד כל תחביביה נמנעו ממנה. ואם זה לא מספיק גם הזכרון בוגד בה. דמיון ומציאות מתערבבים לה ביחד. סיפורים מן העבר נשזרים בסיפורים מהווה. תימות שליוו אותה במהלך חייה, משתלטות על כל הוויתה. היא מקבלת אישיות שונה, כל כך שונה מזאת שהיתה. וזו לא הנפש שבוגדת בה, זה פשוט הגוף.

וזה גורם לי לחשוב, אם כל תפישת הגוף והנפש שלנו מוטעית לחלוטין. אם אנחנו עצבים, חשמל, הורמונים, חיידקים, ד.נ.א, ועוד כמה מנגנונים שאנחנו בטח עדיין לא מודעים אליהם, אולי תפיסת הגוף שלנו צריכה להשתנות. הרי בעתיד נוכל בכוח המחשבה להפעיל רובוטים שיהיו ממוקמים ביבשת אחרת. ייתכן שהגוף שלנו יורכב מתוספות רובוטיות שונות (כמו האיש שחיבר לעצמו אנטנת רדיו למוח). האפשרויות העתידניות, שנדמות קרובות מתמיד, יחייבו אותנו להגדיר את עצמנו מחדש. מה הופך אותנו להיות אנחנו? מהי המהות הפנימית שלנו בעולם שכולו חומר? אולי גם על זה המדע ידע לתת תשובה יום אחד.

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, נושא לדיון, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על גוף ומה?

  1. דלית הגיב:

    מעניין מה שכתבת יקירה. גם אני מרגישה עייפות משתלטת עליי ואת הצורך להרפות….והכי מדהים זה שיצרת מגזין שעובד כבר שנתיים!!! כל הכבוד גאה בך!

    אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s