גוף-קשב

מאת: נעמה כץ

על מנת לחיות בשלום עם גופנו עומדת לפנינו משימה לא פשוטה של איזון פיזי, נפשי, רגשי, ומנטלי.
מתוך נסיון של 46 השנים האחרונות, אני יכולה להעיד שעל אף שהמשימה מאתגרת מאד, אפשר גם אפשר להצליח בה. כמו בכל דבר, על מנת להתקדם במשימת החיים בשלום עם הגוף, יש להתבונן, ללמוד מטעויות, ללמוד שיטות יעילות שיחזירו אותנו לאיזון בכל פעם שמשהו מסיט אותנו מן הדרך, ולתרגל אותן.
כמישהי שבעבר יכלה למצוא את עצמה מתאפקת לפיפי שעות (התעלמות מצורך גופני), מתביישת לבקש מחברה שתפתח חלון כי מחניק בדירתה (כנ"ל), ובוחרת לא להסביר לחבר שלי שאני עייפה ולתת לערב להגרר עד מאוחר כאשר מנגד הוא דואג שהצרכים שלו יסופקו… היום אני יכולה לומר שהגעתי לרמה של איזון שמאפשרת לי להבין ולכבד את הצרכים הגופניים שלי ולתקשר אותם עם הסביבה באופן אסרטיבי.

איך מעבירים את התובנות הללו הלאה?
מידת האיזון שלנו ביחס אל גופנו מהווה תשתית להתפתחותם של ילדינו, וליחסיהם עם גופם כבוגרים. וכיוון שהאחריות ההורית מהווה עבור רובנו כוח מניע להתפתחות אישית, נפתח לפנינו בהורות עוד נתיב נוסף ללימוד ויישום יחסים חיוביים עם גופנו אנו.

כאמא לבן 10, אני תוהה מה עובר ממני אליו באופן סביל תוך כדי היומיום שלנו בכל הקשור ליחס שלי אל גופי, אל הצרכים הגופניים שלי. איך הוא רואה אותי מתיחסת אל גופי ואיך זה משפיע על התפתחות הדפוסים הפרטיים שלו בנושא? בנוסף, האם יש דרכים פעילות שבאמצעותן אוכל לתרום לו להבין את גופו ולחיות איתו ביחסי קשב, קבלה, כבוד, זרימה, הנאה, וסיפוק?

בכל מה שקשור לחוויה הגופנית האותנטית של ילדינו (וגם של עצמנו ויקירינו האחרים לצורך העניין) נשאף ככל שניתן לאשר, לעודד, לתמוך, לאפשר, להראות אהבה וקבלה. האם זה מספיק? ומה זה לאשר? כולנו בטוח מבינים ויודעים איך? כמה קורה שאנחנו שומעים את עצמנו אומרים משהו באופן אוטומטי, זהה למה ששמענו בילדותנו ("זה יעבור", "אל תבכה", "תגמור מהצלחת", "אל תהיה חזיר" וכדומה…)? איך מייצרים מרחב בטוח לילדים כך שירגישו נוח לשתף אותנו בהעדפותיהם הגופניות? כיצד משפיעה גישה ביקורתית ושיפוטית על יכולתם ורצונם לשתף? וכשמדובר בתמיכה, האם אנו תומכים כשאנו מספקים באופן מיידי כל רצון וגחמה, או שאולי היענות מהירה ואבסולוטית נחווית יותר כמו סתימת פיות ולא מאפשרת לילדים להרגיש שראו אותם באמת? מה זה לאהוב את הילדים בהקשר הגופני – איך לשמור על גבולות גופניים מכבדים ובו זמנית לייצר קירבה? וכשאנו מרעיפים שבחים על מראה או הישגים גופניים, איך זה משפיע על תפיסת הגוף של ילדים? האם ככל שאומרים לי שאני יפה, או חזקה, אני אכן מרגישה כך? או אולי בשלב מסויים אני מתחילה לבדוק סביבי ולהתרשם שדווקא הבת של השכנים יפה יותר, ומפסיקה להאמין לשבחים שמגיעים אליי מההורים?

כיצד מתקשר הצורך בהגנה מהשפעות סביבתיות שליליות לנושא תפיסה וחוויה גופנית? הרי החיים בעולם מתועש מחייבים אותנו לביקורתיות ושיפוטיות בנוגע לכל מה שאנו מכניסים אל גופנו ותודעתנו: מה אנו נושמים, אוכלים, ואיזה תכנים אנו סופגים מהסביבה. בו זמנית, בכל הנוגע לתפיסתנו את עצמנו והסובבים אותנו, אנו משתדלים לפתח גישה בלתי שיפוטית וסובלנית, שרואה את האחר ואת צרכיו. דרך האמצע תאפשר לנו למצוא איזון בין הניגודים האלה.

במטרה ללמוד כל אחד את גופו על העדפותיו ומגבלותיו, טוב יהיה אם נאפשר לילדנו להיחשף מדי פעם גם לאלמנטים פחות חיוביים, על מנת שיוכלו לחוות חוויה שלילית במידה מוקטנת ולהסיק מסקנות אותנטיות באופן עצמאי. אם לא נדע איך מרגישים אחרי שאוכלים יותר מדי שוקולד, איך ממש נאמין לאמא כשהיא מזהירה אותנו שוב ושוב "תהיה לך בחילה"? אם לא נרגיש אף פעם את כוחם הסוחף של גלי הים איך נלמד להבחין בכוחות עצמנו בסכנה?

חלק מלסמוך על עצמנו מתרחש תוך כדי חווית התחשלות מול אתגרים גופניים ממשיים. כל ילד וכל מבוגר שהיה פעם ילד זוכר את המקרים בהם למד מן הנסיון. הפעם ההיא שרכבתי על האופניים ולא שמתי לב שמגיע אוטו מאחורי הסיבוב ונתקעתי בו… הפעם ההיא שכמעט נפלתי מהסולם אבל לא נפלתי, רק הבנתי מה זה שיווי משקל…

בעולם שבו אחוזי החוויה הוירטואלית גדלים בקצב מסחרר, עלינו לאפשר ולפעמים אפילו לייצר עבור ילדינו הזדמנויות לחוויות גופניות אמיתיות, גם אם יהיו להן השלכות שמטילות עלינו אימה או מלכלכות לנו את הסלון. יוצא לי לפעמים לשנן משפטים כמו "אני סומכת עליך אבל פשוט קשה לי לראות את זה" (כדי לשחרר ברחבת הסקייטבורדים, למשל) כשילד חווה חוויה שניתן בבירור לראות את תוצאותיה הגופניות, נוכל לנצל זאת כדי להעיר את תשומת ליבו לסיבה והתוצאה. כאן חשוב שלא נוכיח את הילד ("אתה רואה? אכלת ממתקים ועכשיו יש לך חור בשן!") אלא נמצא דרך להצביע על הסיבה והתוצאה מבלי להאשים (כן, כשלא מנקים טוב את השיניים אחרי ממתקים יכולה להיווצר עששת. בפעם הבאה נשתדל יותר).

הרגל של התבוננות בתגובותיו של הגוף ישפר את יכולתנו לזהות איפיונים של אלמנטים מזיקים, להתרחק מהם ככל שניתן, או להתמודד עם השפעותיהם כשהם בלתי נמנעים. הרגל ההתבוננות יעיל לא רק למטרה של זיהוי אלמנטים מזיקים. המידה שבה נדע מה קורה לנו ברמה הגופנית בכל רגע נתון, היא גם המידה בה נוכל להחזיר את עצמנו לאיזון.

כל תפיסתנו את עצמנו ואת העולם מושתתת על בסיס של חוויה. לכל חוויה מנטלית, רגשית, נפשית, מצטרפת תגובה כלשהי של הגוף. ישנם מקרים בהם קל מאד לראות את הקשר בין חוויה גופנית והשלכותיה, אבל לא תמיד, ועוד פחות ב"זמן אמת". במקרים בהם חומקת מאיתנו המודעות לתגובה גופנית שהגיעה בסמוך לחוויה מנטלית או רגשית, אנו עלולים "לשלם" על כך בהיחלשות מערכות גופניות ולעתים אף התקבעות של דפוסי חוסר איזון. לדוגמה: נפגשתי עם חבר ונלחצתי מפחד שמא .… (מלא את החסר), ומבלי ששמתי לב נדרך אזור העורף שלי ונשאר מכווץ במשך ארבע שעות. בבוקר למחרת התעוררתי עם מיגרנה. אין לי מושג שיש קשר בין שני הדברים, כי גם לאחותי יש מיגרנות, אז למה שלי לא יהיו.

ככל שנלמד ונדע להקשיב לתגובות, להתבונן בתחושות, כך תגדל היכולת שלנו לנתב את עצמנו במסע החיים בדרך שמכבדת את צרכינו הגופניים ומקדמת את עצמיותנו. כמו כן נוכל לחפש ולמצוא תמיכה במקומות בהם יש קושי. טוב ויפה, אבל איך לומדים להבין חוויות חושיות ולפרשן באופן מדויק שיביא להרמוניה גופנית ונפשית? הרי כל כך קל לקחת חוויה גופנית למקום של חרדתיות, כעס, רחמים עצמיים.

המפתח לפרשנות יעילה של תחושות טמון בראש ובראשונה ביכולתנו לחזור לתחושות בסיס כגון תחושת האדמה מתחת לרגלינו או המשטח עליו אנו יושבים או שוכבים (מה תומך את גופי וגורם לי לא ליפול או להתעופף בחלל). משם נוסיף ונבחין במעטפת החיצונית של גופנו – איפה אנחנו באים במגע עם אויר? ברובד הבא הוא נבחין שקיימת נשימה, אויר נכנס – לאן? מומלץ להתבונן פנימה ולחוש לאיזה עומק מגיע האויר שנכנס עם כל נשימה. אם נוסיף לחפש, נמצא גם את המקום שבו נפגשת הנשימה עם איזשהו בסיס אנרגטי בבטן התחתונה (לפעמים לוקח זמן מה להגיע לתחושה הזאת, ולפעמים זה לא אפשרי כלל).

על אף שמדובר בדבר מורכב, הדרך לאיזון תתחיל משאיפה לפשטות, ומהתבוננות שקטה על עצמנו. אחת הדרכים המעשיות לתרגל התבוננות שקטה היא כידוע המדיטציה. תורות המזרח מנחות אותנו להתבונן בנשימה. תרגול מדיטציה הוא כשלעצמו מומלץ והפוטנציאל הטמון בו לשמירה על איזון פיזי ומנטלי הוא עצום. אבל גם מי שלא מתכוון להתחיל לתרגל בישיבה של עשרים דקות ביום יכול להבין ולאמץ את העיקרון המנחה של המדיטציה ולהפנים אותו כדרך חיים. ההבנה שהגוף מספק לנו כגון "מראה" של הנפש, ושלכל חוויה שלנו ברמה זו או אחרת יש מקבילה גופנית, נותנת לנו בפני עצמה חומר למחשבה ותרגול. הגוף מספק לנו אין סוף הזדמנויות לבחון את תגובותיו ולמצוא את הדרכים להחזירו לאיזון, תפקידנו הוא "רק" לתרגל נוכחות בהווה, שם מתרחשות תחושות וחוויות שהן המפתח לאיזון תחושת הגוף שלנו.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה נושא לדיון, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s