הבטן הרכה

מאת: שרית חייט

בטני הרכה צופנת סודות רבים.
עוד מימים ימימה, מן הזמנים בהם הייתה מתוחה למשעי,
נהגתי לאגור בה ובאזור הגרון את כל מה שלא העזתי לומר ובקושי העזתי לחשוב.

עם השנים וההריונות היא התרככה וקולה התגבר.
תחושותיה ברורות.
נוכחותה משמעותית.  היא מסרבת לחזור למידותיה הקודמות. אפילו לא להיכנס ב"כאילו".
ואני מסרבת לקבל אותה. מתגעגעת אל ההיא, הישנה. 

מצאתי את עצמי כועסת עליה:
"אם את מתעקשת על חזות הריונית, לפחות שיצא לי מזה ילד או שניים.."
לא הצלחתי להודות לה על שתי המופלאות שהגיעו בזכותה ולאהוב אותה. 

ומתוך הכעס וחוסר הקבלה ניסיתי לשנות.
ידעתי שאם רק אפחית ממשקלי 5,7,9… בעצם מי סופר? (אני!!!) אהיה מאושרת וקלילה, אראה נפלא.
הפכתי את משקלי העודף למחסום ביני לבין האושר הנכסף. נתליתי בתוצאה החיצונית ובמראה החיצוני.
ותפסתי את הגוף כמובן מאליו. ככלי שרת בלתי מוערך.

מאז ומתמיד טבוע בי זכרון של אי אהבה לגופי.
גם כשהיה שדוף ובתת-משקל.
הוא היה עקום ונזקק לתיקון תמידי: מדרסים לרגליים, חגורה לגב, טבעות ופלטה לשיניים..
לרגע לא עצרתי לראות את כל הטוב, התקין, הרענן.
הזדהיתי אתו אז וגם עד לאחרונה.
חוסר שביעות הרצון ממנו שיקף ביקורת עצמית והיווה אפיק לביטוי הערכה עצמית נמוכה.

חלפו הימים, הוא השתנה וגם אני.
לאחר שנים של שלום קר החלטתי לנסות ולהשיג שלום אמיתי, חיים משותפים באהבה ובהרמוניה.

צעד אחר צעד, אני פוסעת בנתיב החדש.
מוכנה להביט במראה לרגע קט ולקבל את הבבואה המביטה אלי. את הגבולות המשתקפים.
לומדת לראות אותם. להסכים להם.
לקבל. 

עד שלא ניסיתי לא ידעתי עד כמה אני רחוקה.
מה רב הפער בין הידיעה על הרצוי לבין המצוי המתרחש בפועל.
אני בריאה. אני חיונית. אני מצליחה לבצע את כל אשר אני חפצה בו.
ומתוך אוטומט, הרגל מוכר, עדיין אוחזת לעיתים בכעס ובאכזבה, בביקורת ובכמיהה למשהו אחר. 

ואני ממשיכה לפסוע מתוך קבלה והכלה.
לראות את היופי בגופים השונים המשתקפים אלי.  המצויים בסביבתי. כמה יופי.
השלם הוא המושלם הנוכחי. 

החלטה נוספת הייתה להפסיק לאגור. לומר את אשר על ליבי ברגישות והתחשבות.  לנהוג בשקיפות וישירות מתוך נוחות ותחושת בטחון. כי זה אפשרי וגם אני יכולה. 

הרכות שנתפסה בעבר כרופסת ודוחה, היא זו המאפשרת לי את הגמישות והרכות, את התנועה העדינה, ההרמונית, שאינה מתאמצת. זו שמאפשרת לי להזין את עצמי בחומרי הגלם הרצויים ומתאימים לי. להתחיל לנוע ולחוש את הגוף.
לברך ולהודות על היכולת  המוערכת, שאינה נתפסת כמובנת מאליה.
על הקלילות החדשה המתאפשרת.
וגם הספירה של ה"מיותרים" מתעמעמת.
קולה עדין נשמע, אך לצידה נשמעים קולות נוספים, צהלולים של שמחה, הומור עצמי ופרידה מן התדמיות. 

זו הדוגמא האישית שאני רוצה להיות.
זו המתנה שאני רוצה להביא. לתת לעצמי.
באהבה.

בחרתי לסיים בתיאור מעורר השראה עבורי מתוך הספר "רצות עם זאבים", המופיע בפרק "גוף מלא שמחה: הבשר הפראי": "בתחילת שנות העשרים לחיי, חוויתי שתי התנסויות שהיו לי בבחינת קו פרשת מים. התנסויות שסתרו את כל מה שלמדתי עד אז על אודות הגוף. שהיתי שבוע בסדנת נשים, ובאחד הלילות, ליד המדורה סמוך למעיינות החמים, ראיתי אשה עירומה כבת 35; לידות רוקנו את שדיה, והריונות חרשו קמטים בבטנה. הייתי צעירה מאוד, ואני זוכרת שריחמתי על הנזקים שניכרו בעורה הבהיר והדקיק. מישהו ניגן על תופים וגיטרות, והיא החלה לרקוד, כששיערה, שדיה עורה וגפיה נעים כולם בכיוונים שונים. כמה יפה היתה, כמה שופעת חיים. חינה היה קורע לב. הביטוי "אש בחלציה" העלה תמיד חיוך על שפתי, אבל באותו לילה ראיתי זאת. ראיתי את הכוח בירכיה. ראיתי את מה שלימדו אותי להתעלם ממנו, את הכוח בגופה של אשה כשהוא מונע מבפנים. כיום, כעבור כמעט שלושים שנה, אני עדיין יכולה לראותה רוקדת בלילה, ועדיין אני חשה את רישום הכוח שקרן מגופה".
(קלאריסה פינקולה אסטס, רצות עם זאבים, 1997) 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה נושא לדיון, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s