נעים להכיר והפעם עם גלית כהן

שאלה: שרית חייט, ענתה: גלית כהן

ספרי על עצמכם: מי גר בבית? איפה אתם גרים?
אנחנו אלי וגלית. יש לנו ארבע בנות: מיקה בת עשר, גיא בת שמונה, ליאן בת שש והלני בת שלוש וחצי. גר איתנו גם מקס חתול ג'ינג'י מרושע. אנחנו גרים בהר אדר. גרנו שנה וחצי בחוף הכרמל ושנים רבות בנווה אילן בהרי ירושלים.
אני מנחת קבוצות ומטפלת בקונסטלציה משפחתית ואלי מלמד א.נשים להירפא מכאבי הגב הכרוניים שלהם ולטפח בריאות יוצאת דופן דרך תרגול המבוסס על אמנויות הלחימה הרכות במסורת הסינית. שנינו עברנו גלגולים רבים בחיים המקצועיים והאישיים שלנו.

מה עשית קודם?
גדלתי בבאר שבע. למדתי תואר ראשון ושני בניהול משאבי אנוש ומנהל ציבורי ועסקתי בעולם הזה. עבדתי בתחום משאבי האנוש.

גלית כהןויום אחד גיליתי שהשמש עולה והשמש שוקעת ועוד יום עובר ושום דבר לא באמת משתנה.
כלומר, אני מתקדמת בתפקידים ומרוויחה יותר אבל זה לא עושה שום דבר משמעותי בעולם. ככה הרגשתי. הכול בשירות העסק. מה ישרת את העסק ופחות מה ישרת את האדם. מה יקדם את מכירות והצלחת החברה. הבנתי שלא מתאים לי יותר להיות חלק מההצגה הזו.

יצאתי למסע. לטיול בעולם בגיל 30. הכרתי את אלי עוד קודם והוא נסע לפני. לא התכוונו לטייל ביחד זה פשוט קרה. הוא נסע להודו ואני הודו "לא דיברה" אלי.  אחרי כמה שיחות טלפון אתו הגעתי להודו ויצאנו למסע על אופנוע שנמשך כמעט שנה. טיילנו בהודו ובדרום אמריקה על אופנוע. בין הודו לדרום אמריקה חזרנו לארץ ונפרדנו. אני נסעתי לבד לברזיל. בהמשך הוא הצטרף אלי והמשכנו ביחד את המסע. זה היה אחד המסעות המכוננים בחיי.

מרגש
כן. אני גם חייבת להגיד שעד גיל 30 לא חשבתי שאהיה אמא. בקושי טיפלתי בחתול ובעציץ שהיו לי בבית. חייתי בתל אביב חיי רווקות מאושרים ובגיל 31 הבנתי שאני רוצה בזה.
לאורך המסע לא חשבתי שאני רוצה לחזור לישראל, אבל אם אני בוחרת לחזור לגור כאן, אני רוצה שיהיה פה אחרת. ולהיות בעצמי חלק מהשינוי הזה. היה לי מאוד קשה לגור פה. גם היום. בעבר חייתי בניתוק מוחלט ממה שקורה. לא קראתי עיתונים ולא שמעתי חדשות. כל פעם שעשיתי את זה הלב שלי נפצע ממה שמתרחש כאן בכול תחום כמעט. אם זה בפוליטי, במדיני, בהתייחסות לילדים ולבריאות. הכול כאב לי כל הזמן והבנתי שהמקום שרק יושבת על הספה ומקטרת כבר לא מתאים לי.

2ממש לפני היציאה למסע הבנתי שיש דבר שנקרא: הנחיית קבוצות. לא ממש ידעתי במה מדובר. במהלך המסע הבנתי שזה מה שאני הולכת לעשות. הגעתי לארץ, ואחרי יומיים נרשמתי ללימודים במכון מגיד באוניברסיטה העברית ויצאתי לגלגול החיים הנוכחי שלי.
תוך כדי נכנסתי להריון עם מיקוש וערכנו מסיבת זוגיות, לא בדיוק טקס נישואין "רגיל" אלא טקס חברות חילוני. זה תחום שהיינו מאוד פעילים בו, לאפשר לא.נשים "למסד זוגיות" בטקס שהוא לא דתי. האפשרות הזו קיימת רק בחו"ל, אבל אני אזרחית משלמת מיסים במדינה הזו. במקום בו יש "חוק כבוד האדם וחירותו" ואין שום דרך לזוג להתחתן באופן אזרחי.

אלי, אני וארגון "משפחה חדשה" פסענו דרך ארוכה ביחד. ערכנו דרכם הסכם לחיים משותפים (תהליך משמעותי והכרחי בעיני לכל זוג לא רק לאלו שבוחרים להתמסד "אחרת") וכל פעם שביקשו לראיין זוגות שלא מתחתנים באופן דתי פנו אלינו. היינו שותפים לכתבות וראיונות רבים. הלכנו איתם כברת דרך ארוכה.

בלימודי הנחיית הקבוצות פגשתי את דנה ויינברג מייסדת עמותת "נשים לגופן". אני זוכרת אותנו יושבות על הדשא באחד המפגשים הראשונים של השנה והיא מספרת לנו על החלום שלה.  איריס (שגם בחבר מנהלות של העמותה מאז ועד היום) ואני מסתכלות אחת על השנייה ואומרות לה: "יאללה דנה תביאי את הבשורה שלך" כי דנה מביאה בשורה. אף אחת בעולם לא מדברת כמו דנה. אף אחת בעולם לא מדברת כמו דנה על בריאות נשית. אף אחת. למרות שכל הרעיון התחיל מלתרגם את הספר האמריקאי
"our bodies ourselves" היא לקחה את זה למקומות אחרים לגמרי. היא לימדה אותי כל כך הרבה. היא נתנה לי את המתנה של להבין שלידה היא הדבר הכי מדהים שיכול להיות. בזכותה הגעתי ללידות שלי ממקום של אור וגדילה ולא ממקום של פחד וסבל.

איזה קבוצות את מנחה?
בתחום של שינוי חברתי. בישראל יש המון תחומים לעסוק בהם.

עבדתי בכמה ארגונים מהמגזר השלישי, רובם עם רעיון חשוב אך ההתנהלות שלהם מורכבת. עבדתי ב"בטרם", ארגון שמעורר מודעות לבטיחות ילדים. הנחתי קבוצות של מטפלות, גננות וא.נשים שנוגעים בחייהם של ילדים. אחר כך הגעתי למכון לחינוך דמוקרטי ומהרגע הראשון הרגשתי שהגעתי הביתה. אני זוכרת את היום בו עברתי את תהליך המיון לקבלה לעבודה. היינו המון מנחים וזה היה אחד הימים הכי משמעותיים שלי. ביליתי את רובו עם יעקב הכט. אדם עם ראייה יצירתית ומעניינת על חינוך, אהבה וא.נשים. הצחיק אותי שיום שבו בוחנים אותי הוא יום עם למידה כה משמעותית עבורי.

זה היה שונה מכל מה שהכרתי עד כה. הרגשתי שמדברים את השפה שלי. עד אז הייתי חריגה עם כל מה שהרגשתי ביחס ל"שיגעון" שמסביב, עם איך מתייחסים לילדים, והמילה "חינוך" השחוקה הזו. דיברתי שפה אחרת וכל פעם שהשמעתי אותה הסתכלו עלי כאילו נפלתי מאזור זמן אחר. שם  הרגשתי בבית ונשארתי כמה שנים.

פעלנו לעשות שינוי בתוך בתי הספר הציבוריים. הנחנו צוותים של מנהלים, מורים ויועצים. הכנסנו תכנים הומניסטיים דמוקרטים לתוך מערכת החינוך הציבורית. שם פגשתי את חברותיי  גלית, רוני וסיוון.  גלית יצחקי שמשון היא מנטורית מאוד גדולה שלי.
לאחר כמה שנים פתחנו קבוצה משלנו כי המכון כבר לא התאים לעשייה החינוכית שלנו. יש לו את המורכבות הארגונית שלו. ודרך "placement" , כך קראנו לקבוצה, המשכנו לעבוד בבתי ספר. גלית שמובילה אותה מביאה גישה חדשנית בתחום החינוך ההומניסטי בישראל. היא מסתכלת על הלמידה, ומפגש בין מבוגר לילד באופן מכונן ומצליחה לחבר בין כל עולמות התוכן.

במקביל, לאורך כל השנים, אני מנחה ב"נשים לגופן" שהיא עמותה המקדמת בריאות נשים ושותפות לה נשים יהודיות וערביות.
הספר  "our bodies ourselves" תורגם והותאם  לעברית וערבית. החידוש של הספר האמריקאי שיצא בשנות ה 70 הוא הסתכלות על בריאות בהקשר נרטיבי תרבותי כך שההתאמה היא תרבותית ולא רק תרגום מילולי משפה לשפה.

דנה לקחה את זה עוד מדרגה קדימה. יצרנו סדנאות תהליכיות שפונות לקהלים נשיים בכל המגזרים. כדי לתרגם את הספרים היא אספה את כל המומחים והמומחיות בארץ לכתיבה. היו שותפות לו 300 מתנדבות שערכו ראיונות עם עשרות נשים מכל המגזרים. הספר מחולק לפי נושאים הנוגעים בכל מהלך חייה של אישה. הספר בערבית מותאם מקומית ותרבותית לנשים הערביות.

אנחנו חייבות להבין שבריאות היא קודם כל תפיסה תרבותית. בישראל הדוגמא הכי בולטת קשורה ביחס לאימהות ופריון. בתרבות שלנו להיות אימא זה קודש הקודשים. יש תרבויות שאף אחד לא יחשוב שזה הדבר הכי מדהים שיכול לקרות לך ואף אחד לא יחשוב שאת משוגעת אם את לא רוצה בזה. ההתאמה התרבותית היא מאוד אקוטית בהקשר של בריאות.

 אחד הדברים המכוננים שדנה הביאה, מעבר לכך שבריאות היא עניין נרטיבי ותרבותי זה גם שבריאות היא אישית. כל אחת מאיתנו תגיב אחרת לתהליכים של בריאות או חולי, לטיפול תרופתי. מה שמתאים עבורי לא בהכרח יתאים עבורך ולכן רפואת "מדף" אינה תמיד מתאימה. כל הראייה היא פמיניסטית ונותנת מקום מרכזי לכך שאנו  מקור הידע הטוב ביותר למה שקורה איתנו. וככל שנדע יותר ניטיב להבין את המתרחש בנו. הידע אינו טמון רק ברופאה או ברופא אותם אנו פוקדות.

המנחות עוברות לאורך כל השנים תהליכי הכשרה של התפתחות אישית שלנו ושל ידע. כל שנה זה בהתבוננות אחרת ותלוי בפרויקטים שנכנסים. השנה אנחנו נכנסות לעבודה דרך המוסד לביטוח לאומי ונעביר סדנאות לנשים צעירות המשתייכות לקבוצות המוגדרות בהזנחה. אנחנו עובדות רק עם נשים כרגע ומבינות שאנחנו צריכות לעבוד גם עם גברים. אנחנו מנסות לפענח איך לעשות את זה.

המנחות בעמותה הן נשים מכל המגזרים, פמינסטיות ומנחות בהכשרתן. מאחר וההבנה המרכזית היא שבריאות תלויית תרבות יש התאמה ברקע התרבותי ובשפה המדוברת בין המנחה לקבוצה אותה היא מנחה.

איך האידאולוגיה והעשייה משפיעות על חיי היום יום בבית שלכם?
בהכל.  אני מאמינה שכולנו מחזיקות בעמדות פילוסופיות שמניעות אותנו גם אם אנחנו לא מודעים להן. כל מה שאנחנו עושים או עושות נובע מתוך אידאולוגיה שיכולה להיות מודעת או לא מודעת.
העבודה ב"נשים לגופן" אפשרה לי לעבור תהליכי הכרות עם המיניות שלי ועם הגוף שלי. עם המבוכות שלי ועם המקומות שאני גדלתי בהם כדי שאני אוכל לעשות את הדברים אחרת עבור הבנות שלי.

הבית שגדלתי בו היה בית שמרני בנוגע לתפיסות גוף ומה נשים אמורות להיות בהכרה של עצמן, בערך הגופני של עצמן, אני לא מדברת כרגע על דברים אחרים כי אמא שלי היא פמיניסטית בעצמה והיא גדלה בבית כזה בעצמה. ברגע שהבנתי את זה על עצמי יכולתי להסתכל על הבנות שלי ולפעול מתוך מקום מודע.

המודעות למקום שממנו באנו היא קריטית להצלחה לעשות דברים אחרת. למשל בנוגע לעירום, לאוננות, לדימוי של גוף, לאכילה, לשפה הפנימית והחיצונית. כל הדברים האלה נובעים קודם כל מהמקום בו גדלנו.

אפשר לראות בסטטוסים ב"פייסבוק"  נשים שמכנות אברי מין נשיים ב"פושפוש"  ו"פיפי", זה אחד הדברים שאנחנו פועלות לשנות.
לאיבר המין הנשי יש שם. קוראים לו פות. כמו שלא תקראי ליד שלך "ידדוש" ותמציאי לה שם חיבה. לרוב זה מגיע מחוסר הנוחות שלנו להסתכל על האברים המיניים כחלק ממי שאנחנו. להכיר אותם, את האנטומיה שלהם.
אחד הצעדים המשמעותיים בעיני בגידול ילדות וילדים הוא שיכירו את כל אברי הגוף שלהם בשמם. בקבוצות אימהות שהנחתי, פגשתי נשים שמעידות על עצמן שהן אפילו לא מסתכלות כשהן מחתלות. אין מצב שהילד ילך ערום בבית כי זה יותר מידי עבורן וזה ברור שזה דברים שהם ספגו. עד שאנחנו לא עושות בעצמנו את התהליכים זה לא יוכל להשתנות עם ילדינו.

ילדים וילדות מגיל צעיר מאוד חוקרים את אברי המין שלהם בודקים מה קורה שם. כמו שהם בודקים את היד והרגל הם חוקרים את אברי המין. חלק מאיתנו יאסור את הפעולה הזו. ואני למדתי להיות שם נוכחת, לא בבהלה. לתת מקום  ולהסביר כמה זה דבר מופלא ונהדר.

בעניינים של אכילה. דימוי הגוף מתגבש בגילאים מאוד צעירים, אפילו לפני גיל שלוש. כל האמירות שלנו על האוכל נכנסות לתודעה הזו. יש ילדים שלא אוכלים בכלל ועושים מזה עניין ויש כאלו שאוכלים יותר מידי ועושים מזה עניין. כל השיפוטיות הזו משפיעה בעיצוב דימוי הגוף של הילד. לנו יש יכולת להשפיע על בניית דימוי גוף חיובי ולא שלילי.
לחלק מהמשפחות יש טקסים והרבה כללים נוקשים בנושא אוכל. מתי אוכלים, כמה אוכלים ואיפה. הסתכלות מתמדת האם אכלת פחות מידי או יותר מידי. יש המון שיח על הנושא באופן כללי בתרבות היהודית.
אני הייתי ילדה שלא אכלה. הייתי יושבת שעות ליד השולחן עד שהייתי מסיימת את האוכל ומתוך כך התפתחו אצלי תפיסות מאוד חופשיות בנושא. אם המשפחה שלי מקדשת אוכל אצלנו אוכל הוא חלק מהחיים והוא לא היסטרי בשום אופן. מותר לא להיות רעבים ולא לאכול מתי שכולם אוכלים ומותר לאכול כמה שאני רוצה מכול דבר, לא לאכול בכלל או לאכול הרבה, זה  לא הופך לissue ברמה של "מה יהיה".
עברתי דרך מאוד ארוכה עם זה כי אחת מבנותיי פשוט לא גדלה. היא שקלה 9 קילו שלוש שנים בערך והתחלתי לבדוק את פרופיל כף היד שלה ובדיקות הורמונליות. קיבלתי כל מיני עצות משונות, תורידי את זה, תכריחי אותה לאכול ואל תכריחי אותה לאכול עד שדנה האירה את עיני: "תקשיבי,  סנטימטר יותר או סנטימטר פחות מה שחשוב זה שלילדה יהיה דימוי גוף חיובי על עצמה. כול העיסוק הזה גורם לה לחשוב שמשהו לא בסדר אתה. קודם כל תשחררי את המקום הזה. תני לה לפתח את דימוי הגוף החיובי. קטנה או גדולה היא תהייה נהדרת! זה לא משנה".
המילים שלה עשו לי שינוי דרמטי. שחררתי את זה באותו יום וככה אני עם שאר הבנות שלי. כל ההערות האלה: "וואו איזה אכלנית היא, ווואו היא לא אכלנית"  זה משהו מקומם בעיני. יש א.נשים שמרגישים בנוח להיכנס לצלחת  זו רווח בכל הגילאים אבל אני מרגישה שזה הרבה יותר בולט בהקשר של אכילת ילדים.

ספרי על יחסיכם עם החינוך הביתי
בשמחה. להיות אמא זה משהו שרציתי בו בשלב מאוחר יותר בחיים ואז ילדתי את מיקה ורציתי להישאר אתה, ועברו שלושה חודשים ועברה חצי שנה ועדיין רציתי להישאר למרות שכולם מסביבי חזרו לעבודה אחרי שלושה חודשים או חצי שנה. הגענו לגיל שנה ועדיין לא רציתי ללכת לשום מקום ואז התחילו להגיד לי שאני הורסת לילדה את החיים וזה לא בריא וכאלה. בגיל שנתיים הסבירו לי שהיא חייבת  ללכת לגן כי אחרת איך היא תתפתח והיא התחילה ללכת לגן של הישוב. היא הייתה שם לבדה בערך שעתיים ואחרי שבוע הבנתי שזה לא מתאים והיא חזרה הביתה. בגיל שלוש היא ממש התעקשה ללכת לגן. היא רדפה אחרי ילדים ברחוב וצעקה: אמא תראי ילדים!
אני ידעתי שכשהן יבקשו-הן ילכו. מצאנו פה מסגרת זורמת ועדינה גן בתוך בית ספר ייחודי שהוא חביב רגיש וקטן והיא התחילה ללכת והייתה שם מאוד מרוצה כמה שנים טובות.
גם אחיותיה כשביקשו לצאת מהבית נענו לבקשתם, בסביבות גיל ארבע. אבל אז בתהליך מתמשך ביה"ס והגן איבדו מהקסם שלהם בשל האופן בו המקום נוהל. אז התחילה ההבנה שלנו שאולי המקום הזה כבר לא מתאים לנו. במקביל סופת השלגים לא החמיאה לבית שלנו. הבשילו תהליכים במקום לשיוך הבתים לבני משק חוזרים כך שבכל מקרה היינו צריכים למצוא בית אחר.
כל מיני דברים סימנו לנו שזה הזמן לצאת לדרך. אנו הרבה זמן מחפשים אחר מקום לגור בו. לאן נרגיש שייכות? איפה המקום שלנו? הגענו לחוף כרמל באמצע השנה, בחורף. מחירי הדיור היו קצת יותר שפויים והכרנו שם חברים. הבנו שלא תהיה מסגרת בית ספרית כי המסגרות האלטרנטיביות עמוסות ויש רשימות המתנה והמסגרת הציבורית הרגילה לא אפשרות מבחינתנו.

נשארנו בבית והתחלנו לרקום את התכנית, להכיר חברים ולהתחבר למורים ומורות לפי תחומי העניין של הבנות.
בתחילת השנה הבאה מיקה וליאן ביקשו לחזור לבי"ס ורשמנו אותן לבי"ס האלטרנטיביים באזור וזה לא היה מוצלח. ליאן חזרה הביתה ומיקה ביקרה לעיתים במקום.

התקופה הזו של השנה וחצי הייתה משמעותית. עוררה בי הרבה מחשבות, עשייה ותסכול על דברים שלא הבנתי קודם. גיליתי שגם למסגרות האלטרנטיביות אין הרבה מה להציע עבורי ושמבחינתי ה"לגדול בבית" זה הדבר שאני רוצה בו עבור בנותיי. למרות הקשיים, התסכולים והאתגרים הכרוכים בכך. מצאתי הרבה יופי בדרך הזו ובאפשרויות הנהדרות שהיא טומנת.
כנראה שאינני חובבת מסגרות. ובכלל לגדול בבית זה מקום נהדר בלי קשר לטיב או איכות המסגרות שבחוץ. החופש להיות מי שאנחנו רוצים. היכולת ללמוד באופן חווייתי, מדויק, מקצועי ומרתק.  אלי ואני לומדים כל הזמן. אני מאמינה שאנחנו לומדות כל הזמן, מכל דבר. כל החיים וזה משהו שעובר פה בבית.
אני מאוד אוהבת את החיים בבית אך מיקה וליאן ביקשו לחזור לבית הספר ולחזור לגור בקרבת החברות והמוכר להן. הבנו שכנראה הבית שלנו כאן, בהרי ירושלים, אז חזרנו לפני חודשיים. הן חזרו לבית הספר הקודם ונראה מה יהיה.  אני אומרת את זה בעצבות.

ברור לי שלגיא מתאימה דרך החינוך הביתי. היא  והלני בת השלוש וחצי בבית. כשהיא תביע רצון אחר נשקול זאת שוב.
אני לא מאמינה בלמנוע דברים שהם רוצות עבור עצמן. אני יודעת שיש משפחות בחינוך ביתי שלא נענות לבקשה הזו של הילדים אבל  זה לא מתאים לנו.

אני חושבת שבגילאים הצעירים, גילאי יסודי ומטה ההורה בסופו של דבר מחליט וככול שהילד גדל, זה משתנה. זה מאוד אינדיבידואלי. ככול שהילדים גדלים, בונים לעצם קו אמצע והם מבוססים בתוך עצמם משחררים אותם יותר בקלות ל"מסגרות".

יכול להיות..
אני אגלה בדיעבד מה נכון ומה לא נכון

איך היחסים בין האחיות בבית?
אני גדלתי עם עוד אח ואחות והרווחים ביננו גדולים, חמש שנים בין כל אחד. זה לא היה לי נעים. לא היינו אף פעם חברים טובים. עם אחותי הקשר התפתח כשהייתי בערך בת 20 ורציתי חוויה אחרת. אלי גדל בבית של ארבעה ילדים "צפופים" והקשרים שלהם אחרים במהותם. אני מאמינה שלכל משפחה יש את הפער שמתאים לה בגילאי הילדים, שהם יכולים להכיל והכי מפרה ובונה אותם.
לי היה ברור שצפוף זה הדבר ויש המון יתרונות. יש להן קשר רגשי מאוד קרוב ושפה משותפת. הן מפרות אחת את השנייה ומלמדות אחת את השנייה. ובו זמנית הן רבות ויכולות לאכול אחת לשנייה את הראש.

אם כבר העלית את זה, איך את מתמודדת עם המריבות?
הן עושות הכול מהכול כי הן אחיות ומדהים לראות איך הן רבות. אם אני יכולה להחזיק את הטינה על מה שקרה, אצלן, בן רגע זה עובר. אני לומדת מהן המון. אני יכולה להסתובב עם "איך היא העליבה אותה" ו"איך היא עשתה לה" וכבר עברו שתי דקות והן בעניינים אחרים לגמרי. הן המשיכו הלאה. מדהים כמה הן מלמדות אותי בעולם הזה.
בגלל שהן כל כך צפופות ובגלל שהן כולן בנות חשוב לנו שכול אחת תבטא את הייחודיות שלה, את מה שהיא. כשאני מתבוננת אני יכולה לראות שכל אחת אחרת ובו זמנית רואים שהן אחיות וגדלות באותו בית. זה מחזיק את שני הצדדים בו זמנית ואני יכולה לומר שכאן עשיתי "בסדר", הצלחתי.

שמחת שיצאו בנות?
אני הודעתי מראש ליקום שזה מה שיהיה. אני לא מגדלת בנים במדינת ישראל. זה לא יקרה. רציתי רק בנות. זו הייתה הכרזה רשמית שלי מתחילת הדרך ההורית שלי. אם תהיה עוד אחת זו תהיה רק אחת. החלקים הפוליטיים במדינה מאוד כואבים לי. אני יכולה להגיד שאני חושבת שצה"ל לא באמת שומר על הילדים שלנו. אז לא יהיו לי חיילים במדינה הזו.

במעבר חד, הבנות שותפות להתנהלות של הבית? יש להם תפקידים? הן עוזרות לך?  את רוצה שיעזרו לך?
לא ממש. זה לא מהותי עבורי. אני חושבת שכולנו לומדים מהתבוננות אז הן שותפות איפה שהן רוצות להיות שותפות. אין כאן תפקידים ברורים. אלי קצת יותר בעניין הזה אבל לא באופן עקבי.
אני מגלה שהן יודעות כל מיני דברים בלי שעשיתי מזה עניין. מידי פעם אני נלחצת מהבלגן והן עוזרות לי לסדר. אם משהי רוצה לבשל איתי היא מוזמנת.  ליאן  מכינה קציצות מצוינות וגיא מכינה אחלה שניצלים אבל אין משהו ממש מאורגן בתחום הזה.  כולן עובדות איתי בגינה כל הזמן כי הן בוחרות, זה משהו שכולנו אוהבים.
אני גם מאוד מאמינה שלהורים יש את התפקיד שלהם ולילדים יש את התפקיד שלהם ולא צריך להתבלבל עם זה.

גם העניין של הבכורות בבית -. אני לא מעודדת את התפקיד והאחריות שלכאורה טמונים בתפקיד הבכורה. אני משחררת אותן באופן מודע מתפקידים שמשויכים בגלל המיקום במשפחה.
מעולם לא עודדתי בגלל שהיא בכורה ליותר אחריות ואין לי יותר ציפיות ממנה לתפקד בבית ככזו.
הסדר שלהן בתוך המשפחה הוא לא משהו שמודגש כאן. אני מסתכלת על זה כמשהו יותר הוליסטי ופחות בדירוג ההירארכי כרונולוגי.

אני חושבת שגם ככה בכורים סופגים את כל ההתנסות ההורית הראשונה. הם לא צריכים תוספת לזה.

אז הבנות לא צריכות לסדר אחריהן את המשחקים לדוגמא?
לא. לרוב לא. עד שזה הופך לבלגן מטורלל. רוב הזמן הבית שלנו לא מסודר יש לומר. אנחנו לא מקפידי סדר וניקיון.
המשחקים הם בכול הבית וכל מקום ראוי למשחק מבחינתי וגם מבחינתן. אני מגלה שיש להן את הגבולות של עצמן. הן לא צריכות את זה ממני. אני שומעת אותן אומרות אחת לשנייה: "יו איזה בלגן עשינו בואי נארגן."

הן מסונכרנות ברצון שלהן, יכולת ההכלה שלהן לרעש, אי סדר וכו'?
מבחינת אי הסדר – לרב הוא לא מפריע להן. עכשיו עם המעבר  ליאן ביקשה שנוציא את כל הפליימוביל מהחדר שלה כי זה מבלגן לה והיא רוצה להשאיר את המשחק כמו שהוא ולא לאסוף בכל יום. יש להן ממש מלא פליימוביל שהן יוצרות ממנו עולמות מורכבים ובונות אותו לאורך ימים.

הן גרות בחדרים נפרדים?
למיקה יש חדר משלה ומאז שעברנו לכאן היא ישנה בו.  ליאן וגיא חולקות חדר אבל ישנות אתנו במיטה הגדולה (שני מזרונים זוגיים מוצמדים).  שלא יהיה ספק. החדר שלנו מלא ילדות.

את מרגישה שהבנות שלך נכנסות לגיל ההתבגרות בצורה טובה יותר? מוכנות יותר? האם האופן שבו גידלת אותן עושה הבדל?
כן. אני חושבת שהן הרבה יותר מוכנות ממה שאני הייתי. אנחנו יכולות לדבר על כל דבר. אין פחד. אנחנו מדברות על כל התהליכים הגופניים והרגשיים באופן פתוח.

נורא מבהילים אותנו עם גיל ההתבגרות ואולי כל מה שצריך זה להחזיק חזק ולחבק. חברה טובה של הלב גם יכולה לעשות הבדל עבורן.
לאחרונה גיליתי על עצמי שלעיתים הדאגה שלי מתורגמת לכעס. מתוך דאגה אני נהיית כועסת. אולי אני גדלתי ככה. כשלא הגעתי בזמן כעסו עלי מרוב שדאגו לי. הבנתי שזה יכול להיות משהו אחר. זו הזדמנות להתבונן על הרגשות שלנו, לראות איך הם מתורגמים.  

אני מסתכלת עליהן בהשוואה לילדים אחרים שלא גדלים באווירה כזו ורואה הבדלים.
הן משחקות הרבה משחקי דמיון ואני רואה שילדים בגיל 10 בדרך כלל הרבה יותר קונקרטיים במשחקים שלהם ובתחומי העניין.
ההתבוננות שלהן על העולם "אחרת" ומעלה שאלות ייחודיותן.
גיא אמרה לי לפני כמה ימים באוטו: "אמא, אני עכשיו מבינה למה עוברים מתים בבטן".  (היו לי שתי הפלות טבעיות ושיתפתי אותן בכך). שאלתי למה והיא ענתה לי שהם כנראה לא הגיעו לאמא הנכונה. לכן הם בוחרים  למות  ולהיוולד לאמא הנכונה".
איזו תשובה. מאיפה היא באה עם התובנה הזו?? ויש כאלה כל הזמן בכל מיני תחומים.  

ליאן לפני שנה שאלה אותי מי ילד את אלוהים? ואני לקחתי את זה ללמידה פרויקטאלית. לקחנו דף גדלו ורשמנו במרכז את השאלה. וחשבנו יחד איך נחקור את זה.  החלטנו לשאול א.נשים. ראיינו חברות וקרובי משפחה ובהמשך כתבנו ודיברנו על זה. גילינו שיש המון תשובות לשאלה: "מי ילד את אלוהים?".  היה מדהים לראות את זה.

מי ילד אותו?
חלק ענו לנו שא.נשים ילדו את אלוהים כדי שיהיה להם במה להאמין. כי הם צריכים משהו שיחזיק את כולם ביחד. חלק אמרו לנו שהוא תמיד היה כאן ושהוא קיים בכול אחד וזה רק הביטוי החיצוני של הדבר שקיים. חלק הסבירו לנו שזה קרה לפני 4000 שנה או יותר במפץ הגדול. קיבלנו המון תשובות ועסקנו בזה חודש.
זה היה תלוי לנו על המקרר המון זמן. יש הרבה אמרות כאלו לאורך זמן, אם אני מצליחה לתפוס אותן ולצאת עם השאלות האלו ללמידה זה מאוד משמח, מפרה ומאפשר חשיבה בממד רוחני-רגשי מעבר לכאן ועכשיו הקונקרטי. והן מסתובבות עם השאלות האלה בעולם ועם היכולת לחקור .

דיברת בהורות שלך על מקום של מודעות עצמית, טיפול ותהליך התפתחות אישי וגם על איפשור לכל מה שרוצה להיות. יש גם דברים יותר אקטיביים שאת עושה בפועל בשביל להנכיח ולהעביר את האמונות שלך הלאה בבית?
יש המון משחקים בבית שלנו. המון. מכל הסוגים. החל ממשחקי בנייה ופליימוביל,  בובות וחומרי יצירה. כולנו יוצרות כל הזמן בכל מיני חומרים.
כל אחת מהן ביקשה ללמוד לקרוא (גם הלני עכשיו),  אז אני מלמדת אותן לקרוא. גיליתי שכל אחת לומדת אחרת לקרוא וצריך למצוא את הדרך שמתאימה לכל אחת. אחת מהן למדה לקרוא בקלילות והיא מחוברת מאוד לקריאה. היא יכולה לסיים שלושה ספרים ביום.  את הילדה האחרת זה פחות מעניין והיא למדה לקרוא לאט יותר.

אם מישהי מבקשת ללמוד משהו אני אתן מענה לבקשה הזו. כל פעם זה יהיה באופן אחר מותאם לנושא ולסיטואציה המשפחתית.

הלמידה תמיד נובעת מהסקרנות שלהן. אני אף פעם לא אלמד אותן משהו שהן לא מבקשות. אף פעם.

מאוד הושפעתי מהספר של גלן דומן "למדי את תינוקך לקרוא" לאו דווקא מהשיטה אלא מהמהות שהוא מעביר שם. קראתי אותו לפני שנים וזה ממש תפס אותי. מהמקום שהלמידה עצמה היא ה"פרס". אני בכלל לא מאמינה בפרסים ותגמולים בשום דבר. לא ב"כל הכבוד" ולא בפרסים פיזיים. אני חושבת שזה הדבר שהכי "מכבה" למידה וסקרנות. גם בגמילה מחיתולים בכול דבר. אני גם  לא סובלת את זה על עצמי. אני חושבת שהלמידה עצמה היא הערך הכי גדול שבן אדם יכול להרוויח בעולם הזה.
תחשבי איזה דבר נפלא זה שאני מסוגלת לשלוט בצרכים שלי. אני לא צריכה שום פרס מעבר לדבר הזה שקרה לי לכן הלמידה מחוברת תמיד רק לסקרנות וליצירתיות. לכיף ולמשחק. בספר הוא מציע להפסיק רגע לפני שאני לא יכול יותר ואני מתמידה בזה. אני מפסיקה לפני כדי שלא יהיה עמוס מידי.

כל העניין של תגמולים בכלל לא בשפה שלנו. גם לא עונשים.  אני כן מסבירה את הקשר בין מה שאת עושה לדבר שקורה אחר כך. אם תשברי את הכוס את עלולה להיחתך. את הסיבה והתוצאה אבל אין עונשים. אני גם גדלתי בבית בלי עונשים ואני חושבת שעונשים זה דבר מזעזע. אני חושבת שתגמולים על למידה הם מזעזעים. וגם תגמולים על התנהגויות רצויות.  זה מפתח את ה"עצמי הכוזב" ומרחיק את האדם מהאוטנטי שהוא. גם אני לפעמים "נופלת" כשאני עייפה או כשאני מאבדת סבלנות ואני יכולה להוציא משפטים מטומטמים. אחר כך אני מקווה שאני מוצאת את הדרך לרפא אותם אבל  במהות של הדברים אני מחזיקה את זה.

תגמולים ועונשים גורמים לא.נשים לפתח "עצמי כוזב" ולחיות בעולם שנועד לרצות א.נשים שאף פעם לא יהיו מרוצים ממך. גם הספר של שי אור מאוד השפיע עלי ו"הדרמה של הילד המחונן" והספרים של קורצ'אק , הספר "איך לאהוב ילדים" הוא מכונן ומדבר כל כך יפה על המקומות הללו. גם שי אור וגם אליס מילר ב"דרמה של הילד המחונן" מתארים את המקום של העצמי הכוזב.

אני חושבת שגם אני הייתי ילדה מאוד מרצה ומאוד טובה. היה לי מאוד חשוב שהכול תמיד יהיה בסדר ושילמתי על זה מחירים כבדים. למזלי בגיל 16 עברתי תאונת דרכים ובגיל יחסית צעיר הצלחתי להבין שיש יותר חשוב בעולם הזה מלהיות בסדר עבור אחרים  – להכיר בערך של מה שיש: יש רגליים עובדות, יש עיניים שרואות, שחיים, שנושמים.  ההבנה הזו פתחה לי שער לעולם של גדילה ומודעות עצמית. הדרך אף פעם לא נגמרת. תמיד יש עוד מקום לעבוד עליו ולגדול בו.

כשעבדתי במכון אחד הדברים המורכבים היה שהנחנו א.נשים בתהליכים דינמיים קבוצתיים של התפתחות אישית שלא תמיד הם בחרו להיות שם. אמנם זה חלק מדרישות התפקיד שלהם אבל ביקשנו מהם לקחת חלק בתהליכים שלחלקם לא היו מותאמים לתהליך ההתפתחותי שלהם. מאז אני מבינה שלמידה שלא מתוך בחירה אינה ראויה. אם לא לומדים מתך בחירה זה לפעמים יכול לעשות ממש עוול לאדם. היום אני לא אעביר א.נשים תהליכים שהם לא בוחרים עבור עצמם.  זו ההתבגרות שלי בתוך הדבר הזה. אם פעם חשבתי שהם מחויבים וחייבים להיות, ובואו ונשפוך עליהם את כל התורה שלנו היום אני מבינה שמי שמוכנה שתבחר בזה ומי שלא מוכן שלא ייקח חלק.

דבר נוסף שהיה לי חשוב להנכיח באופן אקטיבי הוא בטחון אישי ביחס לגוף. בהקשר לכך אני ממליצה מאוד להכיר את העמותה הייחודית "אל הלב". העמותה נוסדה ע״י אישה אמיצה שעברה תקיפה מינית בילדותה.
ב"אל הלב" יש סדנאות וקורסים לילדות ונערות בטווח גילאים רחב לביטחון אישי. הדגש הוא בטחון ולא פחד, לבנות את האמונה ביכולות של עצמי להתמודד עם כל מיני מצבים. לזהות סיטואציות מסוכנות ולדעת לפעול בתוכן.
הגישה היא פמיניסטית ותומכת ומחזיקה האת האמונה שכל אחת מאיתנו יכולה להסתובב בעולם בבטחון.
הבנות שלי עברו שם סדנא שכזו. התהליך ייחודי ואני רואה איזה כלים ואמונה ביכולות שלהן הן רכשו .שווה להיכנס לאתר לקרוא ולהתרשם. הן פועלות בירושלים תל אביב ולעיתים בחיפה.


אמרת שגדלת בבית בלי עונשים ובלי חיזוקים בבית שכן אפשר לך להיות את
במובנים מסוימים. יש לי הורים מקסימים. אמא שלי פורצת דרך. היא אחות במקצועה וניהלה את בי"ס רקנטי במשך כמה שנים. היא וחברותיה פעלו רבות לקידום תחום הסיעוד בארץ, הפכו אותו לאקדמי, שיפרו את תנאי האחיות, פתחו תואר שני בסיעוד.
היא למדה ועבדה באקדמיה הרבה שנים (גם היום) והגיע לתואר דר. כל החיים היא למדה. לחשוב על זה שהיא הגיעה ממצריים בגיל 18 והייתה מהגרת בישראל, ממשפחה שגדלה במעברה באופקים ועשתה את הכול במו ידיה. היא ואבא שלי. היא אוטודידקטית. היא יודעת שבע שפות. עשתה משלחות באפריקה, לימדה בריאות ציבור אחיות אפריקאיות. היא משהו מיוחד. ועם זאת גם הם גדלו במקום שבו מאוד ברור מה נכון ומה לא נכון. איך אמורים לחיות את החיים.

אני חושבת שאני מאוד מוזרה להם. הם א.נשים הרבה יותר קונקרטיים עם רגליים על הקרקע והדרך שבה אני מגדלת את הבנות שלי מעוררת בהם פליאה ובמקביל בהלה. הם עוזרים לנו לממן את כל הלמידה החוץ בית ספרית שלהן ברוחב לב ובנדיבות. בלעדיהם לא יכולתי לעשות את זה. זה בא ממקום שהיא דואגת לנכדות שלה. חשוב לה לראות את כולנו מאושרים..

גדלתי בבית שבו היה ברור שכולם לומדים ועובדים ומנהלים קריירה.. משפחתי מאוד מקורקעת לאדמה ואנחנו מאוד "פרפריים" עבורם. לפעמים הם חיים עם זה בסדר ולפעמים פחות.

מעבר דרך ריצוי ודרך פיתוח "עצמי כוזב" והתרחקות מעצמי אוטנטי זה בהכרח תולדה של יחסי גומלין וסביבה או שאולי זה תהליך למידה שאתה עובר גם אם אתה בסביבה מאפשרת?
זו שאלה מצוינת כי אני באמת גדלתי במקום שהיה אמור לאפשר לי להיות אני ולא הייתי ככה הרבה שנים. לא יודעת אולי זה דרך שאת עוברת.. אולי אם את גדלה בסביבה מאפשרת יותר קל לעבור את התהליך. בגיל מאוד צעיר הבנתי שהרבה מהמגבלות שיש לי זה מגבלות שאני שמתי על עצמי. אני שמה אותן עלי מכל מיני פחדים  ותרחישי אימה שאין להם שום אחיזה במציאות. פעמים רבות זה אנחנו שמגבילים את עצמנו. לא הא.נשים שסביבנו.  

הייתי נשואה בעבר התחתנתי בגיל צעיר ואחת ההבנות החשובות שהיו לי קרו שניהלתי שיחה עם עצמי מול המראה. והבנתי שמי שאחראי על האושר שלי הוא אני. ולא אף אחד אחר בעולם. אני אחראית להיות מאושרת. זו בחירה שלי. זו הבחירה שבחרתי באותו יום. הייתי בת 24. הציפיה הזו שהעולם יעשה אותך מאושרת או מישהו אחר יעשה אותך מאושר היא ציפייה מאוד מוזרה ולא אחראית. בעקבות ההבנה הזו התגרשתי.  

אחד הדברים שלומדים בתהליך קבוצתי כמנחי קבוצות זה שאני לא יכולה להגיש לך את ההבנה שלי. את צריכה להבין אותה בעצמך. אני יכולה לספר לך עליה, אני יכולה לתאר לך אותה. אבל זה שער שאת חייבת לעבור בעצמך. אף אחד לא יכול לעזור לך לעבור שם. אני חושבת שאולי אם הכלים זמינים והשפה של המודעות העצמית יותר שגורה אז זה יותר אפשרי. אני לא באמת יודעת. אני אגלה בעתיד. אולי כל אחד ואחת צריך איזה "בומבה"  לפעמים.

הייתה לך דוגמא אישית קרובה אליך וגם את דוגמא אישית לבנות שלך
אני חושבת שלאורך השנים התיידדתי עם א.נשים שהם מקור השראה עבורי. אלו המקומות שאני נשארת בהם. א.נשים שמעוררים בי השראה, שיש להם בשורה עבורי. אלי הוא כזה עבורי וגם הנשים שאני עובדת איתן. דנה ואיריס מהעמותה וגלית.
אני חושבת שאחת המשימות שלי כשיצאתי למסע בחוף הכרמל הייתה למצוא עוד א.נשים כמוני, את בנות השבט שלי. ומצאתי כמה בדרך. הכרתי אותך ומצאתי את תמר, נטע וסמדר. המסע הזה אפשר לי למצוא עוד א.נשים במעגלים האלה. מסתבר שזה לא תמיד גיאוגרפי.  כולנו מפוזרות ולפעמים צריך לצאת לדרך כדי למצוא אותן.

המורים והמרות שהבנות לומדות מהם, לפני הכול הם א.נשים מעניינים, לפני שהם מורים טובים לצ'לו הם א.נשים שהבילוי איתם הוא למידה. לאו דווקא של מוזיקה. המורה לפסנתר של מיקה וזו שהיא שרה אתה היא כזו.  זה אחד החיבורים המדהימים.  זה הרבה מעבר ללמידה בפסנתר או ללמוד לשיר נכון. מישהו ליצור איתו.
אני ממש מקפידה שיהיו להם כל מיני א.נשים בסביבה. יש לנו חברים וחברות בטווח רחב של גילאים ועיסוקים וסגנונות חיים. הא.נשים שמלמדים אותם הם כאלו שיש להם מה להציע בנוכחות שלהם לא רק בתחום המקצועי. כמו גו'די ואריה מחוג המדעים. הם בדיוק מהז'אנר הזה. הם אוהבים את מה שהם עושים, הם אוהבים ילדים.  הם מצחיקים ונהנים בעצמם לערוך ניסויים. .

יש בעולם הרבה א.נשים כאלו עם זיק בעיניים. והם מביאים את כל מה שהם אל תוך הדבר. לא רק חלקים. לא רק את הידע שלהם. את האמונה שלהם. את כל מי שהם. זה מה שקשה לי דרך אגב במערכת החינוך שא.נשים שם כבויים.  רוב הא.נשים שם מקסימים אבל המערכת הזו דיכאה בהם כול כך הרבה חלקים שהם משאירים בבית, בשער הכניסה, את היצירתיות, את ה"אוהבים" שהם את האמא, את הסבתא.

מה היחס שלך לגוף שלך? איך הגעת למקום הזה? עשית שינוי במקום הזה ואם כן מה עזר לך לעשות אותו? יש לך טיפים?
קודם כל מה שעזר לי זה "נשים לגופן". לא שהייתי רחוקה ממנו מאוד אי פעם. רקדתי גם כמבוגרת וגם כנערה. כל ההסתכלות הזו על הגוף הנשי כעל דבר נפלא ונהדר עם כל מה שבא איתו, עם כל השערות שבו, עם משקל הגוף, משקל יתר, ציצים עומדים או נפולים כי זה מה שאנחנו. השערות הלבנות שלי, זכיתי בכול אחד מהדברים האלה. הרווחתי אותם ביושר. כל שערה לבנה הרווחתי אותה. הבטן הקטנה שיש לי הרווחתי אותה כי ילדתי ארבע ילדות.
הדבר הזה של להיות מרוצה ממי שאני הוא מתנה ענקית לי ולסביבה שלי. ללבוש את הבגדים שאני אוהבת ולא בגלל שזה אופנתי או לא אופנתי אלא בגלל שמרגיש לי בנוח להיות בתוכם, לבטא את מי שאני. התהליך שעברנו כמנחות, היכולת להסתכל על מין ומיניות באופן שמפרה עבורי לא רק עבור הצד השני.  על זה שאני יכולה לבחור זהות מינית אחרת ממה שגדלתי בתוכה.  עבור זה שהכול אפשרי.
שהבנות שלי כמו שהן נראות זה הכי טוב שיש ולא משנה מה היא לובשת או לא לובשת. זה לא משנה מה אורך השיער שלי או הצבע שלו מה שאני זה הכי טוב שיש. עם השוקולד מרוח על הפרצוף ועם היבלות הוויראליות. אין לי שום דבר להתבייש בו, רק להתפאר בו.
להסתובב עם החוויה הזו בעולם זה כל כך חשוב בעיני.
ראיתי בדיוק פוסט כל כך יפה שאמר שאם כול אחת תקום בבוקר ותהיה מרוצה ממי שהיא המון תעשיות יפשטו רגל. זה כל כך נכון. כמה תעשיות יפשטו רגל ברגע שנשים יהיו שמחות בעצמן. חצי מכלכלת העולם לא?

מנסיוני האישי אני רואה שאני יודעת את הדברים אך לא תמיד מצליחה לממש אותם בפועל. יש פער.
נכון, גם לי יש פער אבל כל פעם אני מזהה אותו ועושה איתו עוד צעד. הייתה תקופה ארוכה שצבעתי את השיער כי היו לי שערות לבנות. ואז ראיתי משהי עם שיער לבן וזה היה ממש יפה בעיני ואמרתי איזה שטות אני עושה. מאיפה זה בא לי בכלל. מי אמר שצריך להחביא את השיער הלבן היפה שלי?
כל פעם אני מתקדמת בעוד צעד. אחרי כל ההנקות לא נשאר לי ציצי. כלום. שום דבר. ועברה לי בראש לרגע המחשבה שיהיה יפה לעשות ניתוח להגדלה. כמה רגעים אחר כך אמרתי לעצמי שזה מה שאני עכשיו. למה אני צריכה לסבול בגלל תפיסות לא מציאותיות של איך נשים אמורות להיראות? איזה שטויות!
לאורך השנים השלתי עוד ועוד דברים. זה תהליך מתמשך כל הזמן. הוא לא מפסיק. הכי עוזר לי ברגעים של חוסר בטחון או בלבול לחזור לבסיס.. מי שאני זה הכי טוב שיש. כמו שאני נראית. וחשוב להזין את הגוף הזה לא רק באוכל טוב אלא באוכל שאת אוהבת ובשמחה ובריקוד.

יש שיר אינדיאני שאני זוכרת כמה מילים ממנו:
אוי איך כואבות לי הרגליים, כי שכחת לרקוד
אוי איך  כואב לי הגרון, כי לא שרת מזמן.

כל דבר שמזין אותנו יכניס לחיינו עוצמה ובריאות. אצל כל אחת זה משהו אחר. אצלי זה הגינה, אצלך לצפות בכוכבים אצל השלישית לרכב על סוסים  הדבר הזה חשוב שיהיה נוכח ביום יום כל הזמן ודרך זה אנחנו מתגלות לעצמנו.
כשהמחשבות האלה עולות אפשר להסתכל עליהן ולהבין איפה המקור שלהן. ממי אני מחביאה את עצמי כל הזמן? בשביל מי אני לא מספיק טובה? זה מחזיר אותנו ל"עצמי הכוזב".

מה גדל אצלכם בגינה?
ראיתי תמונות של שדות הלבנדר בפרובנס .זה עורר בי השראה.. אז שתלתי לעצמי שדה של לבנדר. הוא בתחילת דרכו ותכף יהיה פה סגול.. והיו פה ורדים שלא טופלו ובניגוד לעצת המומחים גזמתי אותם והם פורחים בטירוף. ותבלינים.. ותיכף נשתול ירקות חורף.

יש לכם חצר גדולה?
יש לנו חצר גדולה ובחצר יש עצי פרי ופרחים ואדמה שאין עליה דשא סתם אדמה מקסימה כזו והמון עציצים שאני מטפחת לאורך השנים ועץ אגוזי מלך ענקיים.  חצר כזו של פעם, מוקפת גפנים. ובגלל שדה הלבנדר ושיחי הצלף יש גם המון פרפרים. וגינת תבלינים. ועכשיו שתלתי את האננס שאכלנו ויש שמועה שאומרת שאם תוקעים אותו באדמה הוא יצמח.

מה תאחלי לשנה הקרובה לך ולכולנו?
שנראה הרבה ציפורים נודדות וציפורים בכלל ונדבר עם החצבים וכל מה שפורח. שנעצור לפטפוט קטן. לכל אחד מהם יש משהו להגיד לנו. שנהיה שמחות עם הגוף שלנו, עם מי שאנחנו ועם מה שאנחנו מביאות ושנאמין שמה שקלקלנו אפשר גם לתקן כמו בשיר של אהוד בנאי.  שנשיר ונעשה את מה שליבנו מבקש ושילדינו יהיו חופשיים. זה מה שהכי אני מאחלת לעצמי השנה שהילדות שלי יהיו חופשיות להיות הן כמו שהן רוצות.

את רואה שינוי כתוצאה מהפעילות שלכן בעמותה?
ארגונים גדולים מגיעים אלינו ואנחנו פועלות במסגרות ציבוריות כמו ביטוח לאומי, מועצות מקומיות וקרנות מהמגזר השלישי.
הפרויקטים שלנו מתרחבים משנה לשנה.
המשובים שמגיעים בעקבות הסדנאות מאוד טובים.
דנה אומרת שכן, שאנחנו עושות שינוי.
אני לא יודעת מה להגיד על זה. רק הזמן יגיד.

הנחייה זה עבודה מתסכלת במובן שאת זורעת זרעים ואין לך מושג מה יקרה. אין לך מושג כי רוב התהליכים הם תהליכים ארוכי טווח. את לא רואה שינוי מיידי. וגם אם יתרחש שינוי שכזה לרב לא תדעי..  

במגזרים אחרים רואים את השינוי, למשל בעולם החינוך.
יש הרבה בתי ספר אלטרנטיביים, רשימות ההמתנה אליהם הן אינסופיות וקהילת החינוך הביתי גדלה. קורה משהו. כמו ששי אור כותב, לפני עשר שנים לא היה מי שיקשיב לו והיום יש הרבה מפגשים והרבה א.נשים שעוברים את הקורסים. השינוי מתרחש.

עם זאת, עדיין יש אוכלוסיות גדולות שחיות בתוך המקום המתגמל והמעניש, בתוך המקום שחייבים. בתוך המקום שמאוד מטופחים פיזית אך הטיפוח הרגשי רחוק שנות דור.
מעגל העוני רחב וגדול. יש אוכלוסיות שלמות שאפילו לא נכללות בו. לא יודעת. זה נורא מבלבל. לא יודעת מה להגיד על זה.

עכשיו את צריכה לחשוב על משהו אופטימי להגיד לסיום
אני יכולה להגיד שבא.נשים שאנחנו נוגעות, אנחנו יכולות להשאיר טוב ואהבה. אנחנו יכולות להיות אחראיות רק על מה שאנחנו עושות. אז אני בוחרת להשאיר טוב. ואם לא הצלחתי אז להאמין שבפעם הבאה אצליח.

Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, ראיון, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על נעים להכיר והפעם עם גלית כהן

  1. צילי הגיב:

    איזה ראיון מדהים, ואיזו אישה מרגשת.
    תודה רבה לשתיכן על השיתוף בשיחה הזו.

    אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s