אני רוצה בחזרה את החתיכה החסרה שלי

מאת: רני כשר

כבר הרבה שנים (מעט פחות מ-18 שנה, ליתר דיוק, אבל בעיקר בזמן האחרון, אני פועל להעלות את המודעות לנושא ברית המילה, ובכל השנים הללו פניתי בעיקר להורים, משום שחשבתי שהעניין המרכזי כאן הוא תינוקות.
אבל פתאום הבנתי שזה לא הם, התינוקות. זה אני!

זה אני, שחסרים לי 10 ס"מ X  10 ס"מ (בערך כמו מסך סמארטפון מתקדם) של רקמה בריאה, עשירה בעצבים ובבלוטות, שהיתה אמורה להביא לי הגנה, עונג, שמחה ואושר ביותר מחמישים השנים האחרונות.

זה אני הנכה, שעבר התעללות מינית בגיל 8 ימים בעקבות ההחלטה האומללה ההיא של הוריי, לפני כ-54 שנים. זה אני שסובל לעתים מכאבים לאחר קיום יחסי-מין או לאחר אוננות (בעקבות שפשוף של עור מתוח מידי וחומרי סיכה מעטים מידי), ולעתים אפילו לא מצליח לגמור בשל כך. וכל זה מלווה במבוכה ותסכול שלי ושל בת הזוג שלי. (ולי יש בת זוג! אילו היה לי בן-זוג, כל הנ"ל היה יכול להיות הרבה יותר גרוע!).

כן, אני מפנטז לעתים – אולי אנסה לשחזר את העורלה שהסירו לי, ואחזיר לי את מה שמגיע לי? הרי בארה"ב יש עשרות אלפי גברים כאלו, וגם בעם היהודי היו לא מעטים שעשו כך בתקופות שונות בהיסטוריה (פרק שלם בספר החדש "מחשבה שנייה על ברית מילה" יוקדש לנושא "שיחזור עורלה – אז והיום").

אבל אז אני חושב: בטח אתקל בלגלוג וגיחוך מכל הכיוונים – מבת זוגי, ממשפחתי, מחבריי, ואפילו מהרופאים.

והרי, אילו הייתי אישה, אשר עברה חס וחלילה כריתת שד – שיחזור השד שלה לא היה נחשב לעולם כגחמה אסטטית מיותרת או שיגעון נשי בלתי מוסבר. ברור לכולם שזהו צורך אמיתי והכרחי להחזרת נשיותה והכבוד העצמי שלה.

אבל אני גבר (!), ואני חי בחברה גברית בה כולם מוכנים לוותר על החלק הכי מענג בגופם – רק כדי להיות "שייכים" לחברה, שלכאורה זה מה שהכי חשוב לה כדי שיהיו שייכים.
וכולנו שותקים!

כן, אתם שם ביציע הכבוד, הגברים, שאולי גם לכם קורה לעתים מעט ממה שהזכרתי למעלה; ואולי יותר. אבל בכל זאת חשוב לכם להמשיך את המסורת, ובעיקר לדאוג שגם לבן שלכם יהיה פין כמו שלכם, ושגם הוא יסבול כמוכם…

ואתן שם ביציע המרוחק (מצטער, ככה זה בחברה פטריארכלית) – הנשים; גם אתן שותקות?!

וזאת למרות שמכריחים אתכן למסור את בנכן שמונה ימים אחרי הלידה, כדי שיחתכו באיבר מינו ויקטעו חלק מהותי ממנו (לרוב בלי שהמוהל מונע ממנו את הכאב, אבל כן מוצץ לו את הדם מהפצע שנוצר…). ואתן יודעות שהבן יחזור אליכן מהניתוח אדם אחר.

ובנוסף, אתן מתעלמות (מחוסר ידע, אני משער) מכך שגם חיי המין שלכן היו יכולים להיות הרבה יותר קלים ומהנים – אילו-רק בן הזוג שלכם לא היה נכה ומחוסר ערלה, ולא היה צריך לסמוך על חומרי הסיכה שלכן…

והרי כבר הרמב"ם אמר: "והיות המילה מחלשת כוח הקושי [מחלישה את הזיקפה] ופעמים שתחסר ההנאה [מקטינה את ההנאה מיחסי המין], הוא דבר שאין ספק בו כי האיבר כשישפך דמו ויוסר מכסהו [הערלה] מתחילת בריאתו יחלש בלי ספק, ובבאור אמרו החכמים ז"ל הנבעלת לערל קשה לפרוש ממנו [בנות זוג של ערלים נהנות יותר], זהו החזק בטעמי המילה אצלי".

לא. אני לא כועס על הוריי שעוללו לי את זה. שוחחתי עמם על כך. הם דווקא חשבו לוותר על זה, אבל זו לא היתה אופציה עבורם, אז.

אני כן כועס על החברה שאלו מנהגיה וזהו המוסר הכפול שלה (לחתוך זנבות של כלבים וחתולים – לא חוקי! לכרות חלק מפין של אדם בן 8 ימים – חוקי!). חברה שמפמפמת לנו כל הזמן, שגם אם לא נשמור שבת, או כשרות, או אפילו את יום הכיפורים – עדיין כולנו עַם אחד. אבל אם יחליט אדם לשמור על הפין של בנו הקט שלם ומתפקד – הוא עלול להיחשב (כשיגיע למצוות) כ"ערל החייב בעונש כרת", "עוכר ישראל", "נוטש מסורת אבות", או "בוגד בערכים שאבותיו מסרו את נפשם עבורם".

קשה לי להיות שייך לחברה, שחבריה המועדפים הם: גבר מוקטן-יכולות-מיניוֹת; אישה שמגבילים את יכולותיה המיניוֹת ע"י כך שכופים עליה בן-זוג נכה; אֵם שכופים עליה פגיעה חמורה בתינוקה למרות האינסטינקטים האימהיים שלה (ומי שבקהילת "באופן טבעי" יודעת בדיוק על מה אני מדבר…); ואדם בן 8 ימים המובל כקורבן-מעט לקהילתו כאות ברית בינו ובין האלוהים…

אני כועס על החברה הזו, אני מתבייש בה, אבל זו החברה שלי. זהו העם שלי, ואין לי שום כוונה לעזוב אותו.

אז אני נשאר שייך לקהילתי, לעמי, ליהדותי. אבל את 3 מבניי השארתי שלמים.

וכך גם עוד אלפי הורים ישראלים שעשו כמוני בעשרים השנים האחרונות!

האם יש עוד כאלו שמוכנים להקדיש…

מחשבה שניה על ברית מילה?

דף הפייסבוק של הספר.

דף הספר למכירה מוקדמת.