הבדלים בתקשורת

מאת: מיכל מוטאי

סוף יום. הבית הפוך לגמרי. הילדים שקועים בענייניהם השונים. אני כבר מותשת ועייפה ומשוועת לקצת זמן שקט לבד עם עצמי (גם עם הבנזוג יהיה נחמד האמת). תוך כדי ניסיון להשליט קצת סדר אני מנסה לדרבן את הילדים לשתף פעולה. זה לא ממש מצליח ואני הולכת ומאבדת סבלנות.

מגיע בן הזוג אחרי יום עבודה ארוך. מותש ועייף ומשתוקק לשקט. אבל הוא חוזר ישר לתוך הקלחת והבלאגן. תוך כמה דקות הבית מתמלא בפקודות. תסדר, תרים, תיקח, תביאי, תפנה, תערכי וכו'. הילדים כמובן שולחים מבטים מסכנים. מי ישמע מה כבר מבקשים מהם לעשות. בן הזוג מתעצבן ומכריז על "חוקים". לא מתווכחים, עושים מיד, בלי פרצופים, בלי דיונים. תוך זמן קצר הבית מתוקתק יותר. אני אסירת תודה על הסדר היחסי ועל הויכוחים שנחסכו ממני. אבל הלב שלי נחמץ.

אין ספק שהשיטה שלי פחות יעילה. בסוף היום הבית הפוך, התקשורת גם ככה לא משהו ודברים לא נעשים (לפחות לא בקצב שהייתי רוצה שיתרחשו). אני יודעת שגם התקשורת שלי עם הילדים היא רחוקה מלהיות מושלמת. לא פעם גם אני פוגעת, מגיבה בחריפות, מרימה את הקול, חסרת סבלנות. אני מתעבת את הרגעים האלו. משתדלת בכל כוחי לנסות ולהימנע מהם. אבל באינטנסיביות של הימים ביחד, זה ממש לא מצליח כל הזמן.

מצד שני קשה לי עם הטון הסמכותי, המבטל ומקטין את הילדים. אני רוצה שהילדים ישתפו פעולה מתוך הבנה שהם חלק מהמארג המשפחתי. שכולנו בני אדם ושכדי שנתפקד טוב כמשפחה כולם צריכים להירתם. זה לא ברור מאליו. כשהם עושים משהו כי אין להם ברירה, כי הם חייבים, כי הם מוכרחים כדי להימנע מתוצאות שליליות, הם מקבלים מסר שונה לחלוטין. הם עושים כי אומרים להם ולא לטובתם האישית והכללית.

לא פעם אני יוצאת להגנתם. אני לא רוצה להתערב בין בנהזוג והילדים, אבל לא מצליחה להתאפק. מנסה לדבר באנגלית, אבל הילדים מבינים שאני מנסה להתערב "לטובתם". ובן הזוג כועס עלי שאני פוגעת בסמכות שלו. שאני מתערבת ביניהם. שאני לא נותנת לו להתנהל כמו שהוא חושב שנכון.

אנחנו מנסים לנהל דיאלוג בעניין. לנסות למצוא את עמק השווה. מקום ששנינו נוכל להרגיש איתו נוח וגם הבית יתנהל בצורה נעימה ויעילה. בפועל עוד לא נמצאו פתרונות. יש דברים שעובדים באופן נקודתי. למשל לכל ילד יש את המטלה שלו בבית. אחד אחראי על כביסה, אחר על מדיח וכו'. זה עובד בדרך כלל. לא שלא צריך להזכיר להם לבצע את המטלות, אבל כשיש הגדרה ברורה זה עוזר. גם עם הכלבה יורדים כל יום כמו שעון (גם אם מקטרים קצת בדרך).

הילדים יודעים ומבינים (אחרי לא מעט הסברים) שכדי שהבית יתפקד, כדי שנוכל לצאת למפגשים בבוקר בזמן, כדי שנספיק לחוגים וכדי שיהיה להם מה לאכול בצהריים, שאני זקוקה לשיתוף הפעולה שלהם (כל אחד בהתאם ליכולותיו). עם הזמן העזרה שלהם נהיית יותר משמעותית. נראה לי שעם הגיל גם יש יותר הבנה לצרכים שלנו המבוגרים. אבל כדרכם של ילדים, הם לא מבינים למה בלאגן מכניס אותי לסטרס, למה צריך להרים משהו מהרצפה אם לא זקוקים לו באותו רגע, ולמה הם צריכים לסדר את החדר שלהם. תכל'ס גם אני לא הבנתי את זה עד גיל מאוחר הרבה יותר. אז נראה לי שיש עוד תקווה.

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה נושא לדיון, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על הבדלים בתקשורת

  1. דלית הגיב:

    מיכלי התחברתי מאוד לתיטשת ההתשה מול אינסוף המטלות הבייתיות. מנסיוני יודעת שבני זוג תמיד שונים ושכולנו לפעמים עושים דברים כי צריך ולא רק ממקום שמבין ומחובר… That's life

    אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s