ואם לא בא לי?

מאת: שרית חייט

במעגלים
ערב ראשון בפארק הירדן. אנחנו עייפים אך מרוצים,
מעמיסים, פורקים, בונים, מברכים, בוחרים מקום, מתכננים, חולמים.
האוהל מורם והנה מגיעים המזרנים.
ארבעה במספר מבקשים להיכנס ולא מצליחים,
אחד נותר בחוץ בדד – אחת שתים שלוש ומתחילים האתגרים…
ארבעתנו על שלושה מזרנים? תכנית החלוקה בין האוהלים? מי ילון היכן? מי בחוץ ומי בפנים?
אני קורסת ראשונה ונרדמת, מעבירה את השרביט אל זוגי היקר.
בכורתנו מתקצפת על המצב, ופורשת אל האוהל השני.
היא מבקשת תשומת לב ואומרת: "אני מעדיפה לקרוא פה לבדי.."
היא רוצה שלא נוותר עליה ומסרבת להצטרף אלינו.
אבא טוב לב ועייף מכבד את "רצונה" והולך גם הוא לישון.

בבוקר השמש זורחת והרוח סוערת. התקשורת ממשיכה להיות משובשת. מוסווית. מרוחקת.
ופתאום קצר חשמלי במעגל. שוברים את הכלים ולא משחקים. פורשים בצד לשיחה פתוחה, קרובה ומתקשרים.
מתחילים להיות בקשר עם הרצונות שלנו, אחד עם השני, עם המילים
מושגת הסכמה, נוצרת הבנה, ובאורח פלא נמצא פתרון.
המזרנים מוכנים לרוחבו של האוהל וכך אין חשיבות למספרם,
הסוף טוב ויש מקום לכולם.

אני יושבת במעגל. מעגל של שיתוף נתונים בחלקו השני של השיעור.
החברים מדברים. אני מנסה להשתלב.
בחוץ אני שותקת ובפנים רעשים מוכרים: "מתי כבר תדברי? אולי עכשיו זה מתאים? אחרי ההוא, וההיא, או לפני הסוף אחרי כולם?
מה יש לך לחדש? את בטוחה שזה מתאים?"
אני מקשיבה לקולות הפנימיים ומחליטה להסכים.
לשחרר את הערך שלי מן הדיבור החיצוני.
גם אם שתקתי וגם אם דיברתי הכול מצוין, אני עדיין אני.
לא חשוב מה יצא או נשאר.
תוך כדי אני מחליטה לשנות את השיח הפנימי. אני שואלת שאלות ביחס לנושא הנדון והתשובות מגיעות.
אני משתפת את עצמי בתובנות. המילים שרציתי להגיד בחוץ – לכולם – פנימה מופנות. ומקבלות תגובות.
וכך אני יושבת במיקוד דו כיווני. מרבית תשומת הלב שלי אל עצמי ובכול זאת אני בודקת מידי פעם: "אולי עכשיו יתאים?".

מתחיל חודש חדש, מציף מחשבות על הגיליון הקרוב. בדרך כלל בשלב הזה אני יודעת מה אני רוצה לכתוב, המילים נובעות מתוכי, מתוך תשוקה והפעם דום שתיקה.
בגיליון המוקדש לתקשורת אני לא מוצאת מילה, בדל רעיון או תובנה. המעיין יבש ואני מחוסרת התנעה.
מנסה לשחזר, ללכוד מחשבות טועות לבדוק מה קרה.
מחליטה לעזוב ולצאת למסע, לחקור, להתחדש, לגלות מה נדרש לי כעת? מה המטרה? היכן מסתתרת המשמעות הטמונה בעשייה?

"ואם לא בא לי?"
הוא עומד במרכז הצומת, מנהל את העניינים בקולו הרועם. הוא מנתב את הקורבנית, העמלנית, המוצלחת, הכתבנית, המתאמצת וזו שהדברים באים לה בקלות – כל אחת למקומה.

בדרך כלל אני לא מאפשרת לו להיות, להשמיע את קולו, ועתה הוא ניצל את ההזדמנות וזקף קומה.
אני מתבוננת בו ושואלת את עצמי: "מה כול כך נורא בו? הפעם לא מתחשק – נחכה לפעם הבאה.."

לכתוב ולתקשר "החוצה" אני לא מצליחה ועכשיו גם לא בטוחה שאני רוצה – אולי שיחה עם הברנש תפיל איזה אסימון או תשחרר איזו תובנה. אנחנו מדברים ואני שומעת את הדאגות והחששות, את הרצון להישאר מוגן ולהימנע. אני מגלה שבעצם הוא לטובתי – רק הדרך מתפתלת ועקומה. ישנה. 

אני עוצרת ובודקת מה אני רוצה. ברגע שמזהה אדון "לא בא לי" יורד מן הבמה.
ומתוך השקט הפנימי אני מזהה את הנביעה החדשה העדינה.
מתוך  ההסכמה והתקשורת הפנימית גם זו המופנית החוצה מוצאת את דרכה.