נעים להכיר והפעם עם שרית ברקן פפר

שאלה: שרית חייט, ענתה: שרית ברקן פפר

20151111_084225 ספרי על עצמכם…
שרית ואודי, אנחנו כרגע מטיילים ברחבי הארץ, עד לפני חודשיים ממושב דבורה. בארבע השנים האחרונות אנחנו בחינוך ביתי. הילדים- תמר בת 10, יעל בת 8, יסמין בת 4.5, ואיל בן שנה וארבע חודשים.

איך הגעתם לחינוך הביתי?
גרנו בקיבוץ עירוני במגדל העמק שהיה ""off stream אבל בכיוון אחר לגמרי.  בגיל 4 הייתה החלטה של הקיבוץ, ששולחים את הילדים לגן העירוני, כי הקיבוץ הוא חלק מהחברה שסביבו. אמרנו בסדר, ננסה ונראה איך יהיה לתמר ולנו.  היא נכנסה לגן, הייתה שם שנתיים וראינו שזה לא עשה לה טוב. למעשה זה עושה לה רע  ומאוד "מרבע" אותה, אז החלטנו למשוך אותה החוצה בזמן חופשת הלידה של יסמין. כשיסמין נולדה תכוונתי להישאר איתה שנה בבית והחלטנו שאם אני נשארת עם יסמין, אז כדאי שתמר תצטרף , וגם שיעלי תבוא כדי שלא תהיה היחידה שלא הולכת למסגרת. אמרנו  שננסה לשנה חינוך ביתי, וזו הייתה שנה מאוד מוצלחת, ומאז אנחנו ממשיכים.

מיני ואיל לא היו בכלל במערכות. תמר הייתה עד גיל שש ויעל הייתה עד גיל ארבע.

IMG-20151008-WA0000

אתם מטיילים כרגע?

אנחנו מטיילים כבר חודשיים. אנחנו רגילים כבר כמה שנים לעשות קמפינג,  ולפני כמה חודשים, כשאיל חגג שנה רצינו להתנסות בתקופת זמן ארוכה יותר, להיות ביחד בטבע ולראות מה זה יזמן לנו, ואם נהנה מזה. אמרנו: "יאללה התנאים הבשילו, נעזוב את הבית נצא "להתנווד" ולטייל.  כל עוד וזה יהיה לנו כיף נמשיך וכשיפסיק – נחזור". בינתיים אנחנו נהנים וממשיכים.

איפה הייתם עד עכשיו?

היינו שלושה שבועות בפארק הירדן,שבועיים  בחוף הבונים, עוד שבועיים בפארק הירדן לקמפינג החינוך הביתי. ואחר כך אולי נחזור לים אם מזג האוויר יתאים. אולי נתנדב באחת החוות האורגניות תמורת מגורים ואוכל.

במסע פוגשים כל מיני אנשים ומקבלים כל מיני הזמנות, מתגלגלים איתן ורואים מה מתאים.

בינתיים הטיול הוא חוויה מאוד מיוחדת. פגשנו אנשים שסטו מן המסלול המקובל, אפילו יותר מהסטייה של החינוך הביתי.. ☺ המפגש איתם פתח עבורנו אפשרויות שלא הכרנו, לא ידענו, אפילו לא חשבנו עליהן לפני כן. זה מאוד מעניין מלמד המון דברים.

 

יש לך חוויה מיוחדת להמחיש?

מעבר לחוויה של לקום כל יום ולראות את הים או את הירדן?

שלושה שבועות היינו עם חברה שישבו בזולה של סוף הקיץ מאחורי "אבו קייאק" בפארק הירדן. באחד הערבים אחד מהם סיפר לנו, המבוגרים את "הנסיך הקטן".  הסתבר שהוא סוג של מספר סיפורים טבעי. הוא סיפר את הסיפור כול כך דרמטי ומשהו אחר ליווה אותו בדרבוקה ואחר כך בגיטרה וזה היה מדהים. מקומות כאלה שאין לך מושג שזה יגיע ופתאום אתה אומר: "וואי זכיתי לדבר מיוחד".
בקטע היותר רוחני, הוא סיפר את הסיפור באופן שנגע בלב. אני ואודי היינו עם דמעות. הנסיך הרי מת בסוף וזה התחבר לי ולאודי לאלחנן בלוך (ז"ל).
אלו דברים מיוחדים שמגיעים אליך בגלל שאתה לא בבית ובגלל שאתה מגיע למקומות כאלה מיוחדים וזה היה מאוד חזק.

עוד חוויה- לקום בבוקר ללכת לעשות פיפי בנחל להסתכל על הנחל ולהגיד: "יש לי את השירותים עם הנוף הכי יפה בארץ" כמו שהיינו משוויצים בטיול בהודו.

אתמול לדוגמא הייתה תחזית לגשם. הרוכסן של האוהל נקרע לנו לפני כחודש בים ולא תיקנו אותו כי לא היה צורך. בדרך כלל אני לא תופרת. אני לא יודעת לתפור. וכאן, קמתי ולקחתי חוט ומחט מחברה ופשוט עשיתי את זה ותפרתי במשך 45 דקות את האוהל. ו"וואו, הנה אני יודעת לעשות דבר חדש מעצם זה שעכשיו צריך לעשות אותו ופשוט עשיתי, למדתי לתפור". בבית מרבית הדברים לא נדרשים ופחות קריטיים ותמיד אפשר להסתגר או למצוא פתרון אחר. בסוף ירד גשם בכול הארץ וכאן אפילו טיפה אחת לא ירדה…

ללמוד לבשל בטבע זה משהו חדש לי לגמרי.
ה"שיעורים" מגיעים אלי בקצב מהיר יותר מאשר בבית עם ההרגלים והשגרה. בבית היינו מנהלים שיחה רצינית אחת לחודש בה הייתי לומדת על עצמי, על אודי ועל הילדות. כאן, בהתחלה היינו משוחחים פעם בשלושה ימים. בגלל שאין שום הרגלים וכל הזמן בונים את השגרה מחדש – זה מגיע הרבה יותר מהר.

כל אחד משלושת המקומות שהיינו בו היה שונה לגמרי מבחינת ההתארגנות. עם החברה שישבו בזולה ההתנהלות הייתה שיתופית, בסוג של קומונה. מאוד ביחד. זה היה מקום מדהים ומיוחד עם המון מוזיקה. בים היינו אנחנו בזולה ועם שכנים בזולות שכנות ובחינוך ביתי בפארק זה שוב מאוד ביחד.

 

כל מי שמגיע יכול להיכנס ולהשתלב בזולה בפארק הירדן?

כן. אנחנו הגענו כבר ביוני ולאט לאט הצטרפנו. זה היה המקום הראשון שהתחלנו ממנו. בהמשך עברנו לים והיינו בעיקר אנחנו. היו עוד אנשים מסביבנו אבל המסגרת המשפחתית הייתה מאוד ברורה.
היינו בזולה "שלנו" וביקרנו את "השכנים". זה בדיוק מה שהיינו צריכים אחרי הקומונה.

בהמשך חזרנו לפארק הירדן, אותו מקום רק עם משפחות החינוך הביתי והילדים והחברה והילדות שעפות על זה בטרוף. פעם ראשונה שאנחנו כאן במפגש. הרבה יותר "ביחדנס" ושונה לחלוטין מן החוויות הקודמות.

 

איך אתם מסתדרים כלכלית?

אודי יוצא כל יום לעבודה ביוקנעם.  לכן אנחנו נשארים בצפון. אין לנו הכנסה פאסיבית כמו דירה שאנחנו משכירים ומישהו  צריך להרוויח משכורת.
רוב היום אני מבלה עם הילדים ואודי מצטרף בערבים ובסופי השבוע. היה נחמד אם הוא היה יותר איתנו אבל זו המציאות ואלו הנסיבות ויכול להיות שבעתיד יתאפשר לנו לשנות את זה ולהיות יותר ביחד.

יש דברים שמאוד חסרים לך מהבית?

מקלחת חמה בלי שאף אחד יפריע לי. לטבול בים או  בנחל כשחם זה מדהים אבל לא כמו מקלחת ארוכה חמה. זה נמצא כשאנחנו מתארחים בבתים, או אצל המשפחה או אפילו כאן בפארק הירדן. כאן זה קצת ג'יפה אבל עדיין…

בכל מקום שאנחנו מגיעים אנחנו לומדים מחדש איך להתארגן פיזית כבית.  כרגע כשחם ולא צריך מחסה זה פשוט. כשירד גשם זה ישתנה. רק התחלנו.. אנחנו מסתובבים מסוף אוגוסט, פחות מחודשיים.

 

איפה אתם עכשיו? מה אתם עושים? איך אתם מסתדרים עם מזג האוויר ומה מתוכנן לכם להמשך?

אנחנו עכשיו כבר שבועיים מתנדבים בחווה האקולוגית בעמק יזרעאל ועוזרים בעבודות השונות בחווה- מנכשים ינבוטים, עוזרים לשתול צמחי מאכל בערוגות ובשדה, מבשלים, מסדרים את פינת המחזור ועוד… עם מזג האויר- אנחנו גרים בצורה מאוד פשוטה- בדום מכוסה בברזנט וניילון, שבאופן מפתיע (אותי) מגן עלינו יפה מהגשם והרוח.  יש לנו שרותי קומפוסט ומקלחת שדה. החוויה כאן היא מאוד שונה משאר המקומות- אנחנו לומדים הלכה למעשה על אורח חיים אקולוגי, על חיים פשוטים, על היכולת שלנו להסתגל גם כשקר וגשם. לומדים עבודות חקלאיות. באופן מעשי, מעצם העבודה, לא בקורס תאורטי, ויש בזה משהו מאוד יפה. אנחנו עושות כאן הרבה עבודה אמיתית ומשמעותית. וגם פוגשים מתנדבים אחרים, שזו גם חוויה- יש מתנדב מיפן, ושנים אחרים ישראלים שנמצאים כאן כבר חצי שנה. גם בעלי החווה הם זוג מקסים עם שני ילדים חמודים, שהילדות התחברו אליהם בכיף ובקלות. אנחנו כאן בנובמבר ודצמבר והלאה כנראה נרד לים המלח לשבוע-שבועיים ואולי נחזור לחווה, אולי נלך להתנדב בחוות אחרות עד בוא האביב.

מה עשיתם עם הציוד הביתי שהיה לכם? האם יש משהו שהיה "חשוב" לכם ובעקבות השינוי התגלה כמיותר?

מיינו, זרקנו מה שלא היה צריך, ואחסנו אצל חברים ומשפחה. משהו שהיה חשוב- בטיול לומדים להסתדר עם התנאים שיש ומסתדרים טוב עם הכל.

 

איך מסתדרים מבחינה חברתית? אתם הולכים למפגשים?

כן. לא באופן קבוע. לאחר  השבוע הראשון שמנו לב שלנו יש את חברת המבוגרים אבל הבנות צריכות חברה, והחלטנו לחזור למפגש של עמק יזרעאל.  פעמיים בשבוע אנחנו יוצאים לפגוש חברים ולסידורים.
בפארק הירדן זה קיים באופן טבעי וגם בים היו המון ילדים סביבנו והצורך התמלא. כשאנחנו קרובות לעמק אנחנו נוסעות לבקר. עכשיו בחווה אנחנו נוסעים למפגש של העמק באופן קבוע ומזמינות חברים ומבקרות חברים. חזרנו לעמק…איזה כיף!

היציאה מהמסגרות לחינוך הביתי שינתה משהו מיוחד?

זה מאוד חיזק וליכד אותנו כמשפחה, אותי מול הבנות וגם לשיחה שלי ושל אודי נוספו המון רבדים. הקשרים בניהן מאוד השתנו. הן מבלות ביחד והקשר הופך למקיף יותר..
אני מצפה שהן יעזרו אחת לשנייה. יעזרו לצעירים.  זה לימד אותי הרבה דברים על מה זה ילדים ומה הם יכולים.
חלק מזה היה לגמרי בשבילי, כדי שלי יהיה יותר טוב.

 

אתם לומדים באופן מסודר?

90% מהזמן הם לומדים בעצמם בצורה משמעותית אך לא מסודרת.
כשהיינו בבית היינו מלמדים קריאה וכתיבה רבע שעה ביום ליעלי וחצי שעה לתמרי.
בשנתיים הראשונות עשינו חשבון וויתרנו על זה כי ראינו שזה עושה יותר נזק מאשר תועלת.

 

למה?

אני לימדתי ואני לא אוהבת חשבון. הבנו שלא כדאי ליצור שום חווית בית ספר בתוך הבית.

התחלנו לעבוד עכשיו עם תמר הגדולה על אנגלית.
כל השאר הן לומדות לבד מה שמעניין אותן עם מי שמעניין אותן. הן לומדות המון.

בטיול עכשיו אין זמני למידה מסודרים.

את יכולה לתת דוגמא ללמידה החופשית?

תמר קוראת כל דבר שנמצא בסביבתה. הספר האחרון שהיא מצאה היה "ההיסטוריה של המחר" של נח הררי. אחר כך היא קראה את "קיצור תולדות האנושות" כדי שיהיה לה גם את הרקע. היא מצאה את זה בזולה בפארק הירדן, לקחה והתחילה לקרוא. בעקבות כך ניהלנו שיחות פילוסופיות על בודהיזם ועוד המון נושאים. אני בעצמי עוד לא קראתי את הספר. הוא עדיין מחכה לי והתחלתי לקרוא בעקבותיה. היא מאוד אוהבת טבע. את כל מה שהיא קוראת היא זוכרת. יש לה זיכרון מדהים.  

יעל אחרת לגמרי. תמר היא מאוד אני ויעל היא מאוד אודי באופן מובהק. היא מאוד בקטע של פעילות גופנית ופיזית. היא רוקדת והייתה בחוגים של מחול ובלט מודרני. היא עושה הרבה אקרובאלנס עם אודי. גם תמר היתה בחוג של אקרובאלנס.

את יעל לדוג' הרבה פחות מעניין קריאה. עבדנו איתה על זה שנה שעברה. היא יודעת לקרוא אבל לא תעשה את המאמץ ותמר מגיל שנה כבר הייתה יושבת עם ספרים.

היה ערב אחד שישבנו בזולה תמר קראה את קיצור תולדות האנושות והיה שם מישהו שלימד את עצמו שח.  יסמין ישבה והסתכלה אז הוא לימד גם אותה.  ערב אחרי אני קולטת את יעל ויסמין מסדרות את לוח השח בגרסה שלהן ומשחקות. זה היה דבר יפה. אז הן לומדות המון וכל הזמן.

חשבון הן לומדות מהחיים את מה שהן צריכות, ואולי נמצא את הדרך הטובה לחזור לזה.

 

אתם שייכים לקהילת חינוך ביתי?

כן לקבוצה של עמק יזרעאל.

 

השייכות הזו משמעותית עבורכן, בחינוך הביתי?

מאוד. כשהתחלנו היה לי מאוד ברור שאנחנו, הילדות ואני צריכות חברה. זה לא דבר שהיינו עושות לבד, ומחזיקות מעמד יותר מחצי שנה. יש לזה המון רבדים. הקבוצה היא מאוד משמעותית ומיידית. לפחות ארבעה ימים בשבוע, יש חילופי ילדים שהולכים ומתארחים. במשפחה אפשר לתת מפגש אך לא בכזה מגוון אנושי.  

להיות חלק זה צורך בסיסי אנושי ומובן מאליו עבורי. בגלל זה החלטנו שיהיו שני רכבים ולא אחד. כדי שנוכל לצאת ולבקר חברים. אנחנו משקיעים בזה הרבה אנרגיה. אנחנו מאוד אוהבים את האנשים וזה מאוד כיף לנו.

 

עשיתם שני מעבירם גדולים גם לחינוך הביתי וגם לטיול, ל"התנוודות".  את יכולה לספר על דברים שאת רואה שבמובהק התפתחו והשתנו?

במעבר לחינוך הביתי כל הקשרים המשפחתיים השתנו וגם הייתה למידה שלי להכיר את עצמי מה אני רוצה ואוהבת ומה נכון לי עכשיו אחרי היציאה מהמסגרת  האינטנסיבית של הקיבוץ העירוני.

 

את יכולה להרחיב ולספר על המסגרת הזו?

זה התחיל כשנת שירות שלי וגרעין נח"ל והמשיך להקמה של קיבוץ עירוני שעושה שינוי חברתי באמצעות חינוך והסברה לילדים נוער ומבוגרים. הפעולה לכיוון מדינת רווחה וסוציאליזם. גם בתוך הקיבוץ שואפים לחברה טובה שתגדיל את הבן אדם. זה קיבוץ עירוני שיושב בעיר והוא חלק מהחברה שהוא שואף להשפיע עליה.

 

הוא שיתופי?

לגמרי. המקורות שלו הם עליה שניה שלישית, ברנר גורדון בובר….

 

התאימה לכם השיתופיות הזו?

כשהיינו שם היו לזה הרבה פנים . זה גם טוב ועלול להיות מאוד קשה

 

המגורים היו משותפים?

חלק היה יותר משותף וחלק יותר נפרד. כל הקיבוץ שכר דירות במגדל העמק. חלק גרו יחד בווילות וחלק בדירות נפרדות.  גם אנחנו זזנו בין האפשרויות האלה כל שנה שנתיים.

 

את גדלת בקיבוץ?

כן בקיבוץ עברון ליד נהרייה. זה קיבוץ קלאסי שהלך בדרך שרוב הקיבוצים הלכו בה. הקיבוץ העירוני היה מאוד משמעותי עבורנו.

 

ה"ביחדנס" מאוד מאתגר אותי.

גיליתי שהרבה אנשים בחינוך הביתי אינדיבידואליסטים וחווים את זה ככה.

בשבילי זה בייסיק. ברור לי מאליו שאנחנו צריכים ורוצים להיות חלק מחברה ושזה יעשה לנו טוב. כל פעם חברה אחרת שמתאימה לנו.
היו לי בקיבוץ קשרים עם אנשים שהרגשתי שבאמת מגדילים אותי. שאני לומדת מהם שהם פתוחים איתי לשיחה אמיתית גם אם הם לא החברים הכי טובים שלי.

זה גם מורכב כי כל האנשים יכולים להגיד מה שהם רוצים. אתה מאוד משפיע ומושפע. צריך להיות פתוח לזה וגם מאוד להכיר את עצמך.
חלק מהעזיבה של הקיבוץ והמעבר לחינוך ביתי הייתה להגיד אוקי עכשיו זה אני. אני צריכה לדעת מי אני ומה אני ולחשוב לגמרי לבד בלי לשתף אף אחד

 

לבחור בדרך שאת רוצה?

בכול מקרה הייתי בדרך שאני רוצה. מילאתי בקיבוץ משימות מרכזיות. התחלתי מללמד במרכז למידה ואז לרכז ולנהל אותו. הקמתי תכנית למניעת נשירת נוער בסיכון בתוך בית הספר, מן כיתה כזו גייסתי כספים לעמותה של הקיבוץ ריכזתי את המערכת חינוך של הגיל הרך, איפה שתמר התחנכה, לא עבדתי בה אבל ריכזתי. קראו שם את דני לסרי והיו מאוד פתוחים. זו הייתה ועדיין מערכת מדהימה.

היא עדיין קיימת?

כן. אנחנו עזבנו אבל הקיבוץ עדין קיים.

זו הייתה מערכת פרטית עד גיל ארבע. אנשים מהעיר מוזמנים להצטרף אלינו אל הדרך שלנו ואז בגיל ארבע אנחנו נכנסים למערכת הקיימת כחלק מהחברה המקומית. ושם היה עבורנו קו שבר.

 

מה לא אהבתם בחינוך העירוני?
יעל הייתה רק במערכת הקיבוצית שעשתה לה טוב, לשתיהן.
החוויה שלנו הייתה עם תמר, כשהיא נכנסה לגן העירוני. היתה לה אש שכבתה לאט לאט. היה לה self שהלך ונעלם. לא בקטע רע. היא ילדה שמאוד מתחברת למבוגרים ומרצה מבוגרים. הגננת אהבה אותה, והיו לה חברות והעצמי שלה התמסמס לו.
במקביל, אני חוויתי משהו דומה בקיבוץ. הייתי במקום מאוד מרכזי וה-  self
שלי הלך והתמסמס.
המעבר היה להגיד זה לא מתאים לנו, אנחנו צריכים למצוא את ה- self הזה מחדש.

אל תמר זה חזר אחרי חצי שנה או שנה ויכולתי לראות שהנה היא כאן שוב עם כל תחומי העניין וההתלהבות. זה שהיא לא מחפשת שלאחרים יהיה טוב אלא מה מעניין אותי ומה אני רוצה לעשות. זה היה הביקורת שלנו בגדול על הגן, וזו הייתה גננת טובה עם יחסית מעט ילדים, ועדיין מבנה העל שלה הוא פשוט לא נכון. מעצם זה שיש הרבה ילדים ומשהו שכולם חייבים לעשות אותו ביחד כי אחרת יהיה כאן בלגן איום ונורא. אי אפשר שכול אחד ילך לאן שהוא רוצה. המסגרת לא ערוכה לגמישות הזו. זה לא אפשרי.
כל זה מעבר לדברים השליליים שמתפתחים. אליהם אני לא אתייחס. במבנה הבסיסי שלה היא לא מאפשרת לאדם להמשיך ולהיות הוא עצמו

 

את חושבת שיכולת להיות התארגנויות קבוצתית שגם תהיה קבוצה וגם כל אחד ישמור על העצמי שלו?

זו הייתה השאיפה של הקיבוץ העירוני ואחת הביקורות שלו על הקיבוץ הקלאסי. אבל אנשים נאבדו שם. זו צריכה להיות קבוצה מספיק קטנה כדי שזה יהיה ככה. זה שאלה מאוד טובה איך אתה גם נשאר אתה עצמך וזוכר מה חשוב לך ופועל לפי זה וגם איך אתה פועל ביחד עם עוד אנשים. זה מצב אידאלי אם יש כזה דבר אבל המציאות לא תמיד ככה. יש הרבה כיוונים.
זה היה קיבוץ גדול של 80 משפחות שהורכב מקבוצות של 10 אנשים. כשהייתי רק בקבוצה אז זה היה מספיק קטן כדי שאני אצליח לשמור, מספיק הכרות אינטימית. בקיבוץ הגדול זה היה קשה מידי בשבילי להיות שם. יש אנשים שיכולים. לי זה לא הסתדר טוב.

יכול להיות שדברים שחשובים להם זה לא דברים שאתה מגיע איתם לצומת T אלא כאלה שאפשר להתפשר ולהתגמש בהם כמו תזונה למשל שכל אחד יכול לשמור על ייחודיות והקבוצה יכולה להכיל את השונות.
בפועל שמו את הערך של הקבוצה מעל הרצון שלכם. יכולתם להמשיך ולהשתלב ולתרום לקיבוץ גם כשהחלטתם לא לשלוח את הילדה לגן עירוני

אנחנו קודם עזבנו ואז החלטנו על חינוך ביתי. זה היה מן מהלך יותר רחב. זה התחיל מהחינוך והמשיך ל: איך אנחנו מוצאים או לא מוצאים את עצמנו שם. החינוך ביתי הגיע אחרי שהחלטנו לעזוב.
לקחנו לעצמנו שנת מעבר. נשארנו באותו הבית, ליד הקיבוץ.
בגלל שרכזתי את מערכת החינוך הכרתי את הרעיונות של דני לסרי והחינוך הפתוח ורצינו להתחיל לבדוק. ביקרנו במיתר, בשיח ובדמוקרטי בנהלל שהיה בתהליכי הקמה. הייתה אצלנו משהי בקיבוץ שהאמינה בחינוך ביתי והגיעה למפגשים גם כשהילדים שלה היו במסגרות. עבורה החינוך לא היווה צומת T. היא בחרה להישאר כדי לעשות דברים חשובים יותר. זה מורכב יותר.

החברה הזו  הביאה לנו ספר של "באופן טבעי" ועלונים. בחנו את הרעיון ואני סירבתי כי זה לא התאים לי. אחרי שיסמין נולדה היה נראה שבכול מקרה אני נשארת את השנה הזאת. והייתה לי תחושה אחרת. לא יכולה להסביר את זה חוץ מהרגשה אחרת שאומרת בוא ננסה. אפשר ללכת לאקסטרים ואם לא ילך תמיד אפשר לחזור לדמוקרטי, לפתוחים. אם נלך לפתוחים סביר להניח שיהיה נוח ונשאר שם.

 

איך התחברת לבנות העמק?

כשהחלטנו על חינוך ביתי היה ברור שצריך למצוא קבוצה. התלבטנו אם להישאר בעמק או לעבור לגליל המערבי, להתקרב להורים שלנו. נסענו לבקר בשתי הקבוצות. בגליל המערבי הילדים הגיעו צעירים מידי לבנות. הן היו בנות ארבע ושש ושאר הילדים בני שלוש. זה לא הסתדר גילאית. האימהות היו "סבבה" בשתי הקבוצות וכך החלטנו להישאר בעמק, מספיק קרוב ומספיק רחוק מההורים שלנו. היה נראה שאלו משפחות שטוב להיות איתן. .

יש לך חששות מהדרך הזו? שזה יצמצם אפשרויות לעתיד לך ולבנות? את מאמינה שיש לבחירה הזו מחירים?

יש את מה שהיא פותחת ומה שהיא סוגרת. יש מחיר חברתי שאני ואודי משלמים כחורגים מהנורמה. אני מרגישה שהבחירות שלנו לא פשוטות לסביבה, בעיקר לסבים ואנחנו צריכים להסביר ולהרגיע וזה סוג של מחיר. חברים שלנו הם חברים בחינוך ביתי. הקהילה שלנו היא הקהילה של החנ"ב ולא הקהילה של המקום.

יש את השאלה של מה אחרי שהילדים יגדלו או שנפסיק לעשות חינוך ביתי מה אני עושה עם עצמי ואין לי על זה תשובה כרגע. למדתי עבודה סוציאלית בהתמחות קהילתית. היה לי מאוד מעניין ועבדתי בחינוך. כשעזבתי את הקיבוץ לא היה לי ברור במה אני הולכת לעבוד וגם אין לי תשובה לאחר כך. כן עבדתי תוך כדי החינוך הביתי בשלוש שנים אחרונות בחברת הערכה.

 

מה עשית?

עבדתי בחברה שמעריכה פרויקטים אצל זוג מקסים מכפר ורדים. אספתי נתונים. ראיינתי אנשים, עשיתי תצפיות ודיווחתי עליהן. הסתכלתי על הדינמיקות. ממש נהניתי מהעבודה. הייתי טובה ואהבתי לעשות אותה. .
הפרויקט שעשיתי נגמר בקיץ וכך גם הצלחנו לצאת לטייל. כשעבדתי זה לא התאפשר כי יום-יומיים בשבוע עבדתי.

 

איך הצלחת לשלב את זה עם החינוך הביתי?

עבדתי באזור, חצי יום,  4-6 שעות ובכול פעם הבנות התארחו אצל משפחה אחרת. בתקופות לחוצות עבדתי פעמיים בשבוע. לבנות הייתה חברה ולי הייתה עבודה. המשכורת הייתה תוספת נחמדה למשפחה והיה לנו מצוין. אני ממליצה מאוד למי שמחפשת עבודה. הם גם היו מאוד גמישים איתי כשאייל נולד.
העבודה הראשונה שעשיתי הייתה לראיין למחקר החינוך הביתי של עוז גוטרמן. גם שם מאוד נהניתי.

האם חולפות לך בראש מחשבות על עתיד הבנות? על כך שאולי הבחירה הזו סגרה עבורן דברים משמעותיים..

לא. אני מאמינה כשהבנות ירצו הן יוכלו ללמוד ולהשלים את הפערים ולהיות עם בגרות ובאוניברסיטה. מקסימום נשקיע במורים פרטיים ובאקסטרני. יצא לי להכיר ילדים גדולים גם במיתר וזה לא נראה לי משהו משמעותי.

זה נראה משהו שאפשר להשלים. אם לוקחים את הזמן ואומרים זה מה שאני עושה עכשיו זה אפשרי. צריך להשקיע בזה זמן עבודה מאמץ וכסף ואז אתה יכול וזה אפשרי.

חברה לא חסרה להן, ובגרות- אם הן יצטרכו הן יעשו.

 

בקהילה שלכם יש פעילויות תכניות קנויות? אתם קונים חוגים?

רק את שומרי הגן מארגנים באופן קהילתי. בעצם זה משתנה כל שנה גם כי הקבוצה משתנה. הקבוצה מקיפה עכשיו משפחות מחיפה עד צומת גולני רמות מנשה טבעון – עמק יזרעאל רבתי.
יש לנו מפגש פתוח אחת לשבוע ופעם נוספת של שומרי הגן או סיור.
יותר מזה כרגע אין. משהו שממש כל הקבוצה עושה.

 

אצלנו יש חוגים לימודיים.

אצלנו זה עוד לא קרה.
יש פעילות פעמיים בשבוע וגם זה לחלק מהאנשים מספיק עד מעל לראש.
במפגש הפתוח התמקמנו רוב השנה בנחל גחר, מקום עם מזג אויר הכי סביר שאפשר להיפגש בו בטבע יפהפה.. אנחנו מגיעים ונמצאים ביחד.
בחורף צריך למצוא פתרונות כי הקבוצה גדולה מידי כדי להיות בבית אחד.

לקבוצת הנוער שלנו יש פעילות נפרדת והם לא מגיעים למפגשים הגדולים. לפני שנה היה גם להם מפגש שבועי פתוח ומפגש אחד לימודי.

 

יש לך טיפים למשפחות שרוצות לעבור לחינוך ביתי, להתחיל לנדוד, לגור בקיבוץ עירוני? ☺

 

יש לי המון דברים שעוברים בראש, לא בטוחה שזה טיפים.

ראשית כדאי לזכור שצריך להיות כיף לכולם, במובן שאם אנחנו בחינוך ביתי ולילדות סבבה ולי לא אז יש כאן משהו בעייתי. גם לי חשוב שיהיה כיף בצורה יומיומית כיפית וגם להן ואם זה לא ככה אז משהו לא עובד כאן נכון.

זה נכון לחינוך ביתי וגם לטיול כי מצד אחד אתה קם ויש המון יופי מסביבך ומצד שני כל הזמן להתעסק ולבשל,  וגם לבשל זה כיף. צריך לדעת את האיזונים הנכונים ולזכור את עצמך. זה תמיד השיעור שאני חוזרת אליו לא חשוב באיזה קונסטלציה חינוכית וחברתית נהיה.

עוד משהו שאני מאוד מאמינה בו. אם יש משהו שאתה מאמין בו גם אם הוא לא נורמטיבי פשוט תעשה אותו זה הדבר הנכון לעשות ותמצא את האנשים לעשות את זה איתם שתהיה איתם ביחד שיתמכו בך ואתה תתמוך בהם.

כשחשבנו ששינוי חברתי זה דבר חשוב זה מה שעשינו חיינו, בקיבוץ ובקומונה וזה היה לנו טוב.

כשחשבנו שעכשיו החינוך של הבנות זה מה שחשוב שיגדלו להיות הפרח שהן, עברנו לחינוך ביתי, למרות שהסביבה הסתכלה עלינו כמו על משוגעים.
גם עכשיו כשיצאנו לטיול למרות שזה זמני ונחזור כשיתחשק לנו. את הטיול הכי קשה לחברה מסביב לקבל. הסבים ממש מתחרפנים. זה לא בקטע של נכון אלא מיוחד נעים וכיף. החיים יביאו לך את הדברים הטובים אם אתה תסכים לנוע ולעשות.  

 

דיברת על החמלה והעזרה שהתפתחה ביניכם ובין האחים? איך זה התפתח? זה משהו שהכוונת אליו או שקרה מעצמו?

משני הכיוונים. גם עברנו להיות המון שעות ביחד. הילדות פשוט ביחד את כל השעות של המסגרת ובאיזשהו שלב, למדתי את זה מעוז ושירי גוטרמן-,  אנחנו מצפים שהאחים הגדולים יעזרו לצעירים. בהמשך גם הצעירים יוכלו לעזור לגדולים.
זו איזושהי ציפייה מאחים להיות ביחד  ולא להפריע אחד לשני. הן גם רבות ומציקות וכל זה אבל הציפיה הבסיסית שהן יהיו אחת למען  השנייה.

 

יש לך ציפייה שהן יעזרו גם לך?

כן זה גם קורה.

 

אבל את חושבת שהן צריכות לעזור?

הן חלק מהחיים האלה, אוכלים מסדרים מכינים אוכל. הן לגמרי חלק. גם את זה לקח לי זמן ללמוד בתוך החינוך הביתי. לקח לי זמן ללמוד את זה וללקח לי זמן להבין שכשהן עושות את זה- אני עושה פחות עבודה ואז זה נהיה משמעותי באמת.

 

איך הבנת את זה? אני עדיין לא השתכנעתי..

תיאורטית הבנתי את זה חצי שנה אחרי  שהתחלנו, וזה הפך לאמיתי וקריטי אחרי שאיל נולד. זו הייתה תקופה משברית והבנתי שאם הן ישימו את מכונת הכביסה- אני לא אצטרך לעשות את זה. ברמה הכי בסיסית. זה חוסך לי זמן עבודה שאני יכולה לעשות בו דברים אחרים שחייבים לעשות כדי שהבית יהיה במצב פחות זוועתי או לנוח ולעשות דברים כיפיים. כל פעם שאני לא יכולתי לעשות והן יכלו זה היה מקום שהפנמתי את ההבנה הזו שאם הן יעשו יותר אני אעשה פחות.

ואז זה גם באמת נהייה אמיתי. הייתה לזה משמעות. זה הפך לעבודה אמיתית ולא רק משחק שאני בכאילו עוזר לאמא, ורק כשאמא אומרת. גם אצלן זה הופנם והיום לפעמים אני עושה דברים והן מציעות לעזור. יש לי עניין עם עבודה אמיתית, חייב להיות לזה שינוי משמעותי בעולם.

בחווה בנהלל עכשיו הבנות ואני מתנסות הרבה בעבודה משמעותית ואמיתית בנוסף לעבודות הבית שעשינו קודם. יש בזה את הערך הכי גדול לחוויה שלנו בחווה.

מה את מאחלת בסיום לעצמך ולכולנו?

שיהיה לנו טוב, ויהיה לנו כיף, ונדע למצוא את היופי בכול דבר שאנחנו עשים ורואים, ונזכור את זה גם כשקשה לנו- שיש כאן הרבה יופי וטוב. אני אתן לך על זה דוגמא. איל קם היום בשש בבוקר (שזה מאוד עצוב כי אני לא אוהבת לקום לפני שבע). ויסמין התעוררה אחריו, והיא ביקשה לאכול, ולא היה לי כוח להתעסק עם אוכל על הבוקר וכל זה, ויסמין ביקשה לשבת עלי ולאכול ואיל התלכלך ואז נזכרתי במשהו שחבר שלי כשפגשתי בים אמר, כשפרקנו את הזולות. הוא אמר: כשאני מפרק את הזולה שלי אני יכול להתבאס מזה שזה קשה, ואני יכול להודות על השלושה חודשים המדהימים שהייתי בים". והיום בבוקר אמרתי לעצמי אני יכולה להתבאס מזה שעכשיו שש בבוקר ובמקום להתפנק במיטה יש לי שני ילדים ואני מתעסקת עם אוכל ואני יכולה גם להגיד תודה על זה שיש לי שני ילדים מדהימים וכמה טוב שיש לי את האוכל שהם צריכים  לתת להם, וזה היה מעבר שעשה טוב לזכור.  הרבה עבודה עצמית. לא להיתקע במה שלא כיף אלא במה שכיף ושמח. ילדים טובים בזה כדאי ללמוד מהם.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, ראיון, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s