מילדות להורות

מאת: חגית נובק.  מתוך "באופן טבעי", גליון מס' 55 בנושא דיאלוג, נובמבר-דצמבר 2004.

אחת בלילה בדיוק. כשני שלישים מגליון היובל של "באופן" מאחורי, ואני נהנית מכל שניה. אבל ברגע זה קמתי מהמיטה, הכנתי לעצמי שתי כוסות תה, התיישבתי ליד שולחן המטבח, והחלטתי לראיין את עצמי.

למה?
כי אף אחד עוד לא התקשר אלי עד עכשיו והביע את רצונו לראיין אותי, וכי נורא מתחשק לי להתראיין. חוץ מזה, אני נמצאת באמצע החוד השמיני להריוני השלישי והתקופה הזאת מתאפיינת אצלי בהרבה נדודי שינה מבורכים ופוריים במיוחד.

טוב, אז בואי נתחיל. מה הנושא שהכי מעניין אותך להתראיין לגביו?
אולי על הקשר בין הילדים שהיינו להורים שאנחנו גדלים להיות.

אוהו! חתיכת נושא! למה דווקא על זה?
פשוט, כי זה הנושא שעלה בי בשניה שקמתי מהמיטה והחלטתי לראיין את עצמי. אבל גם בגלל שזה נושא שמאז שהפכתי לאמא אני חוקרת אותו ביני לבין עצמי, ופוגשת בו כמעט בכל יום בחיי האישיים ובהרבה מפגשים עם אנשים סביבי.

כשאת אומרת "היינו"ו"אנחנו" למי את בעצם מתכוונת?
במחשבה ראשונה הייתי אומרת שהכוונה היא לכל האנשים בעולם, או לאנושות בכללה. אבל למעשה הכוונה היא לכל מי שמזהה אצל עצמו את הקשר הזה בין הילד שהוא היה להורה שהוא גדל להיות. האבחנה הזאת מצמצמת את האוכלוסייה שבה מדובר לקבוצת אנשים הרבה יותר קטנה, שבהרבה מובנים מאפיינת בעיניי את קהילת "באופן טבעי". אולי זאת הסיבה לכך שהקריאה בראיונות האישיים בגיליון החמישים של העיתון עוררה אצלי דווקא את הכיוון הזה.

ומה את רואה כשאת חושבת על הקשר הזה בין ילדות להורות שצומחת ממנה?
קודם כל אני רואה גיוון. אני רואה קשת של צבעים. אני רואה שאין נוסחאות ואין למעשה אפשרות לענות באופן מדעי על השאלה: איזה ילד יגדל להיות הורה, אשר יודע לזהות בתוך עצמו את הקשר בין ילדותו לבין ההורות שלו, או לחלופין: איזה סגנון של הורות מתפתח אצל אנשים המחוברים לילדותם?

ממה נובע לדעתך הגיוון הזה? למה בעצם לא ניחן לאפיין את הקשר בין סגנון של ילדות לסגנון של הורות שמתפתח ממנו כעבור שנים?
הסיבה העמוקה לכך היא ששתי התקופות הללו בחייו של אדם – ילדות והורות, הן רקמות מורכבות, אך שונות, של יחסי גומלין. הילדות היא רקמה מורכבת שבה השחקנים העיקריים הם: ילד, זוג הוריו ואחיו; ההורות היא רקמה מורכבת אחרת שבה משתתפים בעיקר: אדם בוגר, בן/בת זוגו וילדיהם. ה"שחקנים" המשתתפים במשחק החיים שבונה כל רקמה הם שונים (כולל האדם עצמו). המורכבות שנוצרת כאן היא גדולה עד כדי כך שכל "משחק חיים" שכזה מתהווה באופן ייחודי וחד-פעמי. משום כך, כל נסיון לקטלג, לחזות או לקבוע בתוך נוסחאות נראה בעיני פשטני, ועלול לפגום קשות בתובנות העמוקות שניתן ללמוד מהנושא כולו, אם מחליטים לוותר מראש על לימוד בדרך מדעית. זאת גם הסיגה שבגללה נראה היה לי רלוונטי לראיין את עצמי בנושא הזה, על אף אלפי הספרים, המאמרים והתיאוריות הפסיכולוגיות שעסקו בכך למן ימיו של פרויד (שלא לומר האדם הראשון), ועד ימינו אנו.

האם תוכלי לשתף את הקוראים בכמה מן התובנות העמוקות שלמדת בנושא במסגרת המחקר הפרטי שלך?
בשמחה רבה! התובנה המרכזית שלי היא שחוויות ילדות הן חומר גלם מאוד גמיש ורב גוני. משמעות הדבר היא שילדות טראומטית, למשל, עשויה להצמיח מתוכה גם הורה שמנציח את טראומות ילדותו וגורם אותן לילדיו, וגם הורה שיודע להשתמש בזכרונןת ילדותו הקשים בכדי לצמוח מתוכם ולהעניק לילדיו הורות אוהבת ותומכת.  באופן טבעי יש לי נטייה לומר שההורה הראשון הוא ה"הורה הלא-מודע" והשני הוא ה"הורה המודע". אבל במחשבה שניה, אנחנו הרי תמיד "בדרך". וגם ההורה המודע והמפולא ביותר אין יכול להתחמק מלבטא בהתנהגותו כלפי ילדיו חלק מההתניות השליליות שהוטבעו בבשרו הרך בילדותו.

זה נשמע די מדכא. לא די שכולנו נפגענו כילדים מהורות קלוקלת, ברמה כזאת או אחרת, את טוענת שאין לנו דרך להימלט מלתת לכך ביטוי כהורים, וגם המודעים ביותר שבנינו עתידים "להתעלל" בילדיהם במידה כזאת או אחרת.
זה באמת מה שאני טוענת, אבל בעיני זה לא מדכא בכלל. אני מוצאת בזה דווקא המון יופי, ומקור גדול של תקווה והשראה.

הכיצד?
מכיוון שאם היה עולה בידינו כהורים להתגבר באמת על כל המכשולים שהעמידו בדרכינו הורינו בתקופת הילדות, והיינו מצליחים להפוך להורים מושלמים שיודעים לעצב מתוך ילדות קשה הורות מושלמת, אז כל תהליך ההתפתחות והצמיחה הפנימי שלנו היה מגיע לקיצו. התנועה הפנימית העדינה שמניעה את גלגל החיים הייתה נעצרת. בעיני אי-המושלמות היא מתנה יקרת ערך שהחיים מציעים לכל אחד מאיתנו בחינם..

אבל היופי והתקווה נובעים בעיניי לא רק מאי-המושלמות המובילה לצמיחה, אלא בעיקר מן העובדה שכל סיפור ילדות, ויהא זה העגום ביותר, יכול להצמיח מתוכו אדם שלם ומאושר שיגדל להיות הורה לתפארת. במילים אחרות: אין בהכרח קשר בין הילדות שזכיתי לה מידי הוריי לילדות שאעניק לילדיי בבגרותי. חוסר הקשר הזה משאיר בידי כל אחד סיכוי אינסופי להתפתחות ולצמיחה.

מצד שני, זה עשוי להישמע כמו מתן לגיטימציה להורים לנהוג שלא כראוי בילדיהם. משהו כמו: אתם יכולים לנהוג בילדיכם בכל דרך שהיא, כי בעצם תמיד יהיה באפשרותם להתגבר על הטראומה ולצמוח מתוכה.
חס וחלילה! על הורים מוטלת תמיד החובה לגדל את ילדיהם באהבה ובכבוד ולענות על כל צרכיהם. את החובה הזאת נטלו ההורים על עצמם ברגע שבו בחרו להיות הורים. יחד עם זאת חשוב בעיניי להבין שעל כל ילד מוטלת האחריות לגדול ולהפוך להורה אוהב ומכבד, בלי קשר לילדות שחווה. כי כמו שילדות קשה לא גוררת אחריה בהכרח הורות רעה, כך גם ילדות מאושרת אינה ערובה להורות מספקת. בעצם יש כאן התייחסות אחרת לנושא האחריות, ואני מרגישה שאם נצליח לראות ולהבין אותה נזכרה בכמה מתנות:
ראשית, זה יעזור לנו להפסיק לרחם על עצמנו כשניזכר בעוולות שגרמו לנו הורינו בילדות (ובתוך כך נוכל להיפתר מהנטייה הבעייתית להצדיק הורות כושלת בכך שההורים חווה הורות דומה בילדותם). שנית, תחושת האחריות האישית שלנו כלפי ילדינו יכולה לעורר אותנו למצוא דווקא באותן "עוולות" את הכוח המניע לתהליך של שינוי וצמיחה. ההתבוננות החדשה הזאת עשויה להעניק גם מבט חדש על ההורות של הורינו, וכאנשים שמתמודדים כיום עם אתגרי ההורות לנסות, אם לא להבין אותם, אז לפחות להכיר בקשיים שלהם, ולהיפטר מהאמונה המציקה שהם התעמרו בנו בכוונה.

ואולי אפילו לסלוח להם?
בהחלט כן. אותי, באופן אישי  התהליך הזה הוביל להבנה שהוריי עשו במיטב יכולתם. נכון שמנוקת מבטי הילדית "מיטב יכולתם" פספס בגדול, אבל עדיין, ההכרה בכך היא חשובה בעיניי, גם בתהליך הסליחה שלי להם וגם בתהליך הסליחה שלי לעצמי. גם לי כאמא חשוב לומר לעצמי שאני עושה כמיטב יכולתי, תוך שאני מודעת לכך שבנותיי עשויות להרגיש אחרת, כיום או בבגרותן. אבל יש כאן עוד נקודה חשובה: הצורך לסלוח להוריי הוא צורך אמיתי שמתפתח בי דווקא מתוך לקיחת האחריות האישית על תהליך ההורות שלי. זו לא איזו "מחיקת חובות" שנועדה לנקות את הוריי מהפאשלות ההוריות שלהם, אלא תהליך אישי שנועד לנקות אותי מרגשות הכעס, העלבון והטינה שליוו אותי במשך שנים ארוכות. אני מרגישה שהניקיון הזה חשוב לי מאוד, ושהוא משרת אותי כאמא לא פחות מהשימוש המודע שאני עושה ב"פאשלות" של הוריי כדי להצמיח מתוכי הורות אחרת.

שמתי לב שהשאלה האחרונה העבירה אותך מדיבור כללי על הורות לדיבור אישי על עצמך. אולי את רוצה לנצל את הראיון האישי הזה בשביל לספר קצת על עצמך?
בשמחה. אני בת 36, נשואה לגדי, אמא של נעמה (7) ושל נטע (5) וכאמור, אוטוטו ילד שלישי. נולדתי וגדלתי עד גיל אחת-עשרה בקיבוץ, ויש לי נטייה לייחס לעובדה הזאת את מרבית כאבי הילדות שלי. האווירה בבית הוריי הייתה תמיד רוויות השכלה, וההצטיינות בלימודים הייתה כמעט הכרח. מגיל צעיר נמשכתי לתחומים שקשורים בטבע ובמדע, ובגיל העשרה כבר ידעתי שאני רוצה להיות חוקרת טבע (בעיני רוחי ראיתי את עצמי מבלה שנים ארוכות בפינות נידחות של העולם, במימון אוניברסיטה כזאת או אחרת, ואוספת עדויות לקיומם של מינים נכחדים, או חוקרת תופעות גיאולוגיות נדירות.. משפחה וילדים? מה זה בכלל?!). בגיל חמש עשרה עזבתי את הבית ועברתי לגור וללמוד במדרשת שדה-בוקר, בצבא שרתתי כמורה חיילת ברשות שמורות הטבע. אחרי הטיול הגדול בחו"ל קיפצתי לי בצעדים עליזים בשעריה של האוניברסיטה העברית, והתחלתי להגשים בקדחתנות את הציפיות הגבוהות עד מאוד שתלו בי כולם (כולל אני עצי, כמובן). למדתי תואר ראשון בביולוגיה ובמדעי כדור-הארץ, ותואר שני בגיאוגרפיה פיסית. במהלך סיור בין אוניברסיטאות נחשבות בארה"ב, שבו הייתי אמורה להחליט היכן אמשיך ללימודי הדוקטורט, הרגשתי פתאום שיש לי צורך עצום למצוא לעצמי בית. היה לי ברור שהבית הזה לא נמצא בשום אופן מעבר לים וחזרתי. מספר חודשים אחר כך פגשתי את גדי, ותוך זמן קצר התחתנו והפכנו את עצמנו לכוהים. ומהרגע הזה – הכול הסטוריה.

ההסטוריה שלך נשמעת עליזה ושמחה. איפה הכאבים ואיפה הטראומות?
עזבי, אל תקלקלי לי את המצברוח. כמובן שיש גם כאבים וטראומות, אבל למי אין?! חוץ מזה שאני דווקא די מרוצה מזה שהצלחתי לכתוב את ההסטוריה שלי בקלילות ובעליזות, סימן שנפטרתי סוף סוף מהנטייה הדביקה שלי לרחם על עצמי. מה שעזר לי בזה בעיקר היתה ההבנה שהתפיסה העגומה שלי את עצמי לאורך חלק ניכר מחיי היתה בחירה פרטית שלי. אני היא זאת שבחרה להעניק פרשנות עגומה לסיפור חיים שאינו טוב יותר או גרוע יותר מכל סיפור חיים אחר. זה מתקשר לי מאוד לנושא שפתחנו בו. היום אני יודעת להכיר בתפקיד שנועד לי כילדה בעיצוב הילדות העגומה שלי. לא, אני לא מאשימה את עצמי בדבר. אני רק מכירה בכך שההורות עוזרת לי לקחת אחריות גם על נקודת המבט הילדית שלי. הבנת מקומי כילדה במרקם היחסים שעיצב את ילדותי משרתת אותי נפלא בתהליך ההתפתחות שלי כאדם בוגר וכאמא.

להגיד: "אני לוקחת על עצמי את האחריות" נשמע לי קצת כמו להגיד: :"אני מסירה את האחריות מהוריי" או: "הם בעצם לא אשמים"
זה אולי עשוי להישמע כך, אבל האמת היא שהפרשנות שלי לאמירה הזאת היא לגמרי שונה. קודם כל, כי אני מנקה מכאן לגמרי את מרכיב האשמה. הוא מיותר ואינו משרת אותי יותר. כבר אין לי צורך להאשים את הוריי כדי להרגיש שיש לי לגיטימציה להיות צודקת. מאידך, אין כאן גם הסרה של אחריות מהוריי, אלא רק נסיון להגיד שאם אני כילדה חוויתי מצוקה או סבל, הרי שהחוויות האלה נובעות משני גורמים: התפקוד של הוריי, והתפיסה הפרטית שלי. ההכרה בעובדה הפשוטה הזאת היא מאוד שימושית לי כיום כאמא. לא בכדי להאשים את עצמי כילדה או לנקות אותי מאחריות כאמא, אלא בדיוק להפך, אני מרגישה שאני נותנת לילדה שבי את מלוא הלגיטימציה לתחושות הקשות שהיא חוותה בילדותה, פשוט מפני שהתחושות הללו אינן קשורות כבר יותר רק להתנהגות ההורית שהיא חוותה, אלא גם, ולא פחות, לאדם שהיא בוחרת להיות. אני מכירה בכך שהסבל שלי בילדות היה במידה רבה תוצאה של הרגישות שלי, של תחושת הצדק המפותחת שהייתה בי, ושל עוד פנים באני הפרטי שלי. ההכרה הזאת גם מחזקת בי את תחושת השלמות שלי, וגם עוזרת לי מאוד להתבונן באופן דומה בבנותי.
מהמקום הזה בדיוק נובעת בי תחושה חזקה שלהורות יש איכות של ריפוי. ההורות נתפשת בעיני כהזדמנות לחוות שוב ילדות מנקודת מבט בוגרת. היכולת לחוות את ההורות כ"הזדמנות שנייה" תלויה במידה רבה ביכולת שלנו להיות קשורים ומחוברים לילדותנו.

במה מתבטא הקשר הזה של אדם בוגר לילדותו?
קשה לי להגדיר את זה באופן כללי כי זה מאוד אישי בעיניי. אצלי הקשר הזה מתאפשר בזכות הזכרונות הברורוים והמאוד מפורטים שיש לי מגיל צעיר מאוד, גיל שנה בערך. הזיכרונות המפורטים האלה הם במידה רבה גם תוצאה של שיחזור וטיפוח. במשך רוב שנות הילדות היתה בי הכרה פנימית מאוד חזקה שעליי לזכור. אני זוכרת את עצמי לעיתים קרובות משננת לעצמי בראש את המשפט: :לזכור ולא לשכוח". בסביבות גיל שמונה הוספתי לעצמי גם את המשפט: "יום אחד אני אהיה אמא". כילדה היתה לי תחושה ברורה שאני אזדקק לזיכרונות הילדות שלי בבגרותי. שנים רבות אחר-כך, תוך כדי תהליך טיפולי שעברתי, הזכרונות, שרבים מהם נשתכחו בינתיים, פשוט צפו ועלי בי מחדש. בראשית דרכי כאמא נוצר בי צורך אובססיבי כמעט לשחזר אותם, ולבנות בתוכי רצף ברור ובהיר של ילדותי. השחזור הזה כלל לא רק זכרונות פיזיים (של מקרים, מראות, קולות או ריחות), אלא גם שיחזור של מחשבות ותחושות . כיום, הזכרונות האלה מאפשרים לי גישה כמעט אינסטינקטיבית לכ ההוויה הזאת שנקראת ילדות. היכולת לפגוש את עצמי כילדה דרך הילדות של בנותיי מאפשרת לי לא רק להבין אותן טוב יותר מהמקום שלהן, אל גם לרפא לעומק את פצעי הילדות שלי.

את יכולה לתת דוגמא?
הדוגמאות הן רבות ולמעשה יומיומיות, אבל אני רוצה להביא כאן דווקא את אחד המקרים היותר דרמטיים שחוויתי בהקשר הזה, ולמרות שמדובר בסיפור ארוך החלטתי לספר אותו כי הוא ממחיש בעיניי היטב את עיקרון הריפוי שטומנת בחובה ההורות המודעת.
אחת הטראומות הגדולות של ילדותי קשור בנושא השינה בלילה. היות שגדלתי בקיבוץ, עברתי בגיל חודשיים לבית התינוקות ומאז ואילך שהיתי במחיצת הוריי רק כשלוש או ארבע שעות ביממה. בשעה שבע בערב ביו משכיבים אותי לישון בבית התינוקות (ואחר כך בגן ובבית הילדים), ונפרדים ממני לשלום עד למחרת בארבע אחר הצהריים. חווית הפרידה הזאת בלילה היתה בלתי נסבלת מבחינתי. עשיתי כל מה שיכולתי כדי לגרום להורים שלי להשאר איתי עוד קצת. בגיל שלוש וחצי, אחרי שעברתי לגן, התחלתי לברוח בלילות מהגן לבית של הוריי. כל לילה, לפעמים פעמיים בלילה ובכל מזג אויר. פיתחתי אינסטינקטים וכושר השרדות של חיה, כי היו הרבה מכשולים שהייתי צריכה להתגבר עליהם בדרך (שומרת לילה למשל). כשהייתי מגיעה הביתה ויושבת ליבב קצת על המדרגות (כדי שההורים ישמעו ויפתחו לי את הדלת), אבא שלי היה יוצא לבוש מעיל ונעול נעלים, לוקח אותי על הידיים, וכמעט בלי לומר מילה מחזיר אותי לגן. הריטואל ההזוי הזה נמשך קרוב לשנתיים, עד שוועדת החינוך של הקיבוץ "נשברה" ואישרה לי, אולי בפעם הראשונה והיחידה בהיסטוריה של התנועה הקיבוצית, לעבור לישון בבית ההורים. לקח לי בדיוק ארבע חודשים לגלות שהדבר שהייתי כל-כך זקוקה לו לא היה גם שם. חזרתי לישון בגן, ושוב לא ברחתי בלילות.
השנים חלפו. כשילדתי את נעמה ההדהוד היחידי לטראומה הזאת היה בכך שלא יכולתי לסבול את נוכחותה לצידי במיטה. לא הצלחתי להיניק בשכיבה, פחדתי למעוך אותה בלילה, וממש מהרגע הראשון היא ישנה לידי במיטת תינוק. בגיל ארבעה חודשים העברנו את המיטה שלה לחדר הסמוך (כי סבתא אמרה לנו שזה הגיל המתאים. אחרת היא עלולה להתרגל ויהיה לנו קשה להפריד אותה מאיתנו). אני לא מתביישת לספר שפעם אחת, בסביבות גיל שנה, אפילו ניסיתי את "שיטת החמש דקות" הידועה לשימצה בשביל להרגיל אותה להיפרד ממני בלילה.
כשנעמה היתה בת שנתיים, נולדה נטע. בהתחלה התנהגתי איתה בדיוק אותו הדבר, אבל כשהיא היתה בת חודש וחצי קראתי לראשונה בחיי את "עיקרון הרצף". באותו שבוע הרחבנו את המיטה ועברנו לישון כולנו ביחד.

כשנתיים אחר כך נעמה ונטע החליטו יחד לעבור לישון בחדר משלהן. לעיתים רחוקות מישהי נדדה אלינו בלילה, אבל בסך הכול הרגשנו שחזרנו לגמרי למיטה זוגית, וחשבנו שחווית המיטה המשפחתית תחכה לתינוק הבא. ואז, בתחילת ההריון הנוכחי שלי, נעמה התחילה לבקש להירדם במיטה שלנו, ושאחר כך  נעביר אותה למיטה שלה. היו לילות שהיא ביקשה להשאר כל הלילה, ונטע, שהיתה מתעוררת ומגלה שהיא לבד בחדר, הצטרפה גם היא. אנחנו התחלנו להרגיש שהעניינים "יוצאים משליטה", ולא היה לנו קל לוותר על רעיון המיטה הזוגית שהיא רק שלנו. מה גם שהמיטה, שהתאימה לא רע למידותנו לפני שנתיים, נהייתה פתאום קטנה עלינו עכשיו – כשהבנות גדלו וגם אני הולוכת וטופחת. הבנות הרגישו כמובן בחוסר שביעות הרצון שלנו אבל סרבו לוותר על זכותן לישון במחיצתנו. בקיצור, הייה לנו בלאגן רגשי לא פשוט.

ואז לילה אחד נעמה ביקשה להרדם לידנו, וסיכמנו שגדי יעביר אותה למיטתה מאוחר יותר. קצת לפני שהלכנו לישון גדי נשא אותה לחדר השני, נעמה התעוררה ונפגעה עד עמקי נשמתה. היא קמה וצעקה לעברו: "למה? למה אתה עושה לי את זה? אני רוצה להבין למה?"
הרגע הזה היה בשבילי רגע של ריפוי. בשבריר שניה אחד, משהו שדומה למכת ברק חיבר אותי מיד לטראומת הילדות ההיא. הזיכרון, שהיה שם חי ובהיר כל הזמן, התחבר סוף סוף למציאות העכשווית, ואני ידעתי בדיוק מה הילדה שלי מרגישה עכשיו. באותו רגע חיבקתי אותה והחזרתי אותה לישון לידי. רוב אותו הלילה עבר עלי בבכי שהיה תערובת של אבל, ושחרור ורגשות אשמה. גדי שמחובר לילדות שלו לא פחות ממני, הבין בדיוק מה קורה, ופשוט היה איתי, ועזר לי לשחזר ולהזכר ולדבר על אז ועל עכשיו. זאת היתה בשבילי חוויה מזוככת של ריפוי, ששנים של טיפולים פסיכולוגיים ואחרים לא ידעו מעולם לחולל אותה כמו שאלה אחת נוקבת של הילדה שלי.

הבנתי שעבור נעמה, המרחק של מספר מטרים בלילה בינה לבין אמא שלה, עורר קושי רגשי שאני כילדה חוויתי אותו כמו המרחק שבין הגן לבית הורי. הבנתי גם שמה שהפריע לי לראות קודם לכן את המצוקה ששידרו בנותיי היה זה שלא יכולתי להעלות כלל בדעתי שמבחינה רגשית הן חוות משהו מאוד דומה לקושי שהיה לי בילדותי. הטראומה ההיא נתפשה בעיני ככל-כך קיצונית וחריגה, עד כי ברובד המודע היה לי לגמרי ברור שאני לעולם לא אגרום לילדיי משהו שדומה לזה.

בדיעבד למדתי להבין שיש לי נטייה טבעית לחזור על הדפוסים של ההורים שלי. הנטייה הזאת אינה מתבטאת בדרך-כלל בהתנהגות דומה לשלהם, אלא ביצירת חוויה רגשית אצל הבנות שלי שדומה לוויה הרגשית שחוויתי אני בילדותי. בגלל שמדובר בחוויות רגשיות דומות ולאו דווקא במקרים דומים, קשה לי לעיתים לזהות ולהגדיר את הדפוסים הבעייתיים בהתנהגות ההורית שלי. מה שעוזר לי להצליח בזיהוי הוא לטפח כל הזמן את יכולת ההתבוננות וההקשבה שלי. אני מאמינה שכשאחת הבנות שלי מבטאת בדרך כלשהי מצוקה רגשית יש כאן איתות בשבילי להגביר בו זמנית את הקשב שלי כלפיה וכלפי עצמי, ולחפש בתוכי זיכרון, חוויה או אסוציאציה שמתעוררים בי. אני שואלת את עצמי שאלות כמו: איך אני כילדה הייתי מרגישה או מגיבה במקרה דומה? מה בהתנהגות שליתורם למצוקה שלה עכשיו? לאיזה דפוס התנהגות זה מתחבר לי אצל ההורים שלי? לפעמים אני פשוט מתחברת לילדה הקטנה שבתוכי ושואלת אותה ישירות מה היא מרגישה או חשובת. ולפעמים תוך כדי התבוננות פנימית אני שואלת את עצמי שאלה כללית כמו: מה אני צריכה לדעת?
הגילוי, הזיהוי, הפענוח והתובנות שעולים אצלי בתהליך הזה תמיד מרפאים בי איזה כאב כמוס. במובן הזה, ההורות עבורי היא תהליך ארוך של ריפוי ושיקום, מזין ומתגמל יותר מכל תהליך אחר.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה באופן טבעי, חינוך ביתי, ראיון, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s