שיקוף-תיקון-ריפוי: אמא לעצמי

מאת: שרית חייט

מעגל הכרות ב"קהילה".
האנשים והנשים שלפני מציגים את עצמם באמצעות מספר הילדים ומקום המגורים ואני נתקעת. "יש לי שתי בנות.."… אני לא מרגישה שהן שלי ובכלל מעדיפה שלא להגדיר את עצמי דרכן ובאמצעותן. אני מנסה למצוא הגדרה מתאימה למערכת היחסים בינינו וכשמגיע תורי מסתפקת בלשון רבים: "אנחנו הורים וזוג בנות", עד שימצאו המילים המתאימות.

באחת השבתות האחרונות יצאנו לטייל. בשובנו לקראת ערב גילינו שחתול הבית ניצל את ההזדמנות לחגוג או לטבוח, תלוי בנקודת המבט. בשעה שזוגי היקר אסף את העדויות אל הפח אני ניצלתי את הזמן הפנוי להזדעזע, להיגעל,  להתאכזב ולעכל את מה שעוכל, מפליגה אל מחוזות האקונומיקה ותכשירי החיטוי ממרפאת השיניים.
החתול המדובר, כוכב האירוע, התבונן בנעשה, עוקב בעיניו אחר תנועות היעה.
בכורתי מיד ניגשה אל החתול המופתע ואימצה אותו אל חיקה. היא ליטפה אותו ודיברה אליו מילים של אהבה.
כשניסיתי למחות על החמלה והחיבה שהיא מפגינה, הפנתה גם היא אלי מבט מופתע והזכירה לי שזה טבעו. "מה את רוצה ממנו??" היא חייכה אלי במבט אוהב ומקבל, "לכי אל כל בני האדם ה"טורפים" ברחוב ודברי איתם". כך בקלות רוגע ופשטות היא אפשרה לי להתבונן בחלקים שאני דוחה ולימדה אותי כיצד אפשר לחבק גם אותם, מבלי לשפוט או לבקר. יש שפע של אהבה לכולם.

בהזדמנות אחרת, קלטתי ש"עולם הפליימוביל" מתרחב ומשתרש בחלל הסלון מבלי שנצפתה אפשרות של פינוי או צמצום באופק. מן המקום הכי גמיש וידידותי שהצלחתי לגייס, ניסיתי להגיע להסכם: הוא יעמוד על תילו עד שנצטרך לסדר..בכורתי הישירה לעברי מבט ושאלה: "מתי נצטרך? כשתחליטי שאת רוצה?"

יותר מפעם אחת היא מזכירה לי ש"אין כזה דבר צריך. יש רצון ויש בחירה!" אני שומעת אותה מדברת עם אחותה: "אפילו כשמכוונים אליך רובה, את לא צריכה להימלט. אם סבבה לך לחיות את תבחרי לזוז, כי את רוצה." אז מי כאן המורה ומי התלמידה??

יותר ויותר אני מקבלת שיעורים ושיקופים מבנותיי, הן מלמדות וחונכות אותי. אני למדתי ללמוד מהן בשמחה והיחסים בינינו הופכים שוויוניים יותר ויותר, בגובה העיניים. אני עדין אחראית וחונכת, משרשרת פתרונות, מנווטת בעת הצורך, מסדרת ומזינה ואפילו עדין דואגת לכביסה, אך מערכת היחסים היא פחות היררכית. אני פחות יודעת וצודקת ויותר מקשיבה. 

האמהות תפסה אותי, או ליתר דיוק אני הצלחתי לתפוס אותה במסלול המאסף..לאחר שמיציתי קריירה וטיולים בחו"ל, רגע לפני הזוגיות המיוחלת ידעתי שבשלה העת. כשזימנתי אלי את בנותי הן מיד נענו לקריאה והפכתי ל"אימא". מאז אני משתעשעת עם ההגדרה, חוקרת אותה, מנהלת אתה יחסי גומלין.
התהליך הביולוגי לא תמיד קשור או הכרחי להגדרה.
על אף הבחירה בחינוך הביתי אני מתחמקת מלהפוך את אימהותי לקריירה או לנתיב המימוש העצמי שלי.

אל האמהות הגעתי עם שק של זיכרונות מאמי וסבתי, עם ציפיות לא ממומשות של הילדה שהנני, עם חוויות טובות ברמה כזו או אחרת, עם געגועים אל אבי ועם חלומות על האימא שאני רוצה להיות.
התכוננתי לבאות והמציאות טפחה על פני ו"בלגנה" את התכניות.
לא הצלחתי לזהות ולממש את הציפיות והחלומות בחיי היום יום שלי דאז, פחות בימים ועוד יותר פחות בלילות..
זה לא מה שתכננתי… אפשר להתחיל מחדש? אני רוצה עוד פעם לנסות…
כנראה שצריך להמשיך בדרך.. להתיידד עם הפער בין המצוי לרצוי, להרגיע את השופטת והמבקרת, להגביר את  עוצמת הקול הפנימי ולדעת שהכול בסדר.

אני מגלמת בתוכי זיכרונות וחוויות שלי כילדה ובת לאמי, כנכדה לסבתי, של אמי כבת לאמה, שלי כאם לבנותיי. כל אלו מרכיבים את מהותי, מתכתבים ביניהם, משווים ובודקים מי דומה למי? היכן נמשכת השרשרת ומתי יצאנו לדרך חדשה? האם אפשר גם וגם, לקחת את מהות חומר הגלם, לעבד אותו ולהתאים אותו למידותיי ולחשב מסלול מחדש לנתיב חיי?
המפגשים הללו מאפשרים גם רוך, הכלה, חמלה וקבלה. הזיכרון הכואב של הבת, הילדה המאוכזבת, פוגש את חוויית האם המאותגרת, זו שהצליחה פחות ממה שרצתה והחיבור בין השניים הללו מאפשר החלמה.
האם אפשר להשתחרר ממטעני הביקורת והכאב ולהשיג ריפוי והקלה ?
האם ניתן לתקן את מה שכבר היה?
בוודאי שאפשר!!! נדרשים רק הרצן הטוב והבחירה.

בראש ובראשונה אני אימא לעצמי, לכל המתווים הקיימים בתוכי, הילדים והמבוגרים, אלו שמנהלים ואלו שיושבים על הספסל או מתחבאים מאחור, אלו שצועקים ואלו שאני צריכה ממש להתאמץ כדי לשמוע, כול כולם תחת חסותי. אל כל אלה אני יכולה לשלוח אור ואהבה, להכיר בהם ולקבלם כחלק ממי שאני. 

בתוכי אני תמיד יכולה לתקן, בכל רגע נתון.  להתחיל ולתת לעצמי את כל מה שרציתי ולא קיבלתי, את כל מה  שרציתי ולא הצלחתי לתת.. לרפא את המקומות המאוכזבים, הכואבים, המשווים והשופטים בנדיבות אהבה וחסד אל כל ה"טועים" וה"פגומים".

ומתוך האמהות הפנימית שלי לשלל מרכיבי, זו שצומחת ומתפתחת ומשתנה,  אני הופכת לאימא, ללא צורך בשלוחות ומדריכים חיצוניים בדמות ילדים.
בנותיי מבורכות ורצויות, מורות מהממות, ראויות ומעורכות בזכות עצמן. אני מודה עליהן ושמחה בקרבתן מתוך השלמות והמלאות שאני יוצרת לעצמי בכוחות עצמי. וכך גם הן לעצמן.
ומן המקום הזה אני מצליחה לאהוב ולראות את הטוב במה שיש, לשמוח בשתיהן ולשחרר את האחיזה בחלום לעוד שניים או שלושה, כדי שאוכל לתקן ולעשות אחרת מההתחלה,שלא יחסר, שיהיה בית מלא, שיהיה גם וגם..
מתוך המלאות הפנימית לא נדרש לי מילוי חיצוני. אני יודעת שזכיתי ומה שיש הוא שלם ומושלם.
ואת האמהות החדשה הזו שכל אחד יכול להוות בעבור עצמו אני מיישמת יותר ויותר ותוך כדי כך גם השיקופים והמראות שבסביבתי משתנים, וכך מתרחב ומתעצם לו העולם.

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על שיקוף-תיקון-ריפוי: אמא לעצמי

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אהובה, ריגשת אותי. אוהבת אותך ושמחה בך.

    אהבתי

  2. חגית קרצו הגיב:

    כל כך מעורר השראה…
    כל הזמן אומרת שחינוך ביתי זה בכלל בשבילי ושאני זו שלומדת וגדלה.
    תודה על כתיבתך הצלולה!

    אהבתי

  3. basmatez הגיב:

    איזה יופי! אהבתי כל מה שכתבת ואני גם מזדהה (-:

    אהבתי

  4. sarit9 הגיב:

    ❤ ❤ ❤

    אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s