שקט בבקשה

מאת: חדווה כשר מתוך באופן טבעי, גליון מס' 58 בנושא שלום, מאי-יוני 2005

אישה אחת חכמה אמרה לי פעם: "הפסקתי להתייחס אל הילדים שלי כאויב". זהו משפט שהולך אתי כבר שנים רבות, משפט שאני מזכירה אותו לעצמי ולאחרים בכל הזדמנות נאותה.
בעולם המערבי בו אין מקום לילדים, הם אכן נתפסים כמאיימים; על ההתפתחות המקצועית של הוריהם; על זמנם הפנוי; על כספם ועל שלוותם הנפשית.
גם אצלי- כמי שחיה מחוץ למרוץ מחוץ לטירוף של העולם המערבי – מאיימים הילדים על חיי בנקודות כאלה ואחרות, ואז אני שבה ומזכירה לעצמי את אותו משפט. ילדיי אינם אויבים, הם בני אדם עם צרכים שונים שעלי לכבד ולמצוא את האיזון ביני לבינם.

המקום בו אני חווה את הקושי הזה בצורה קיצונית הוא בטמפרמנט. החיים שלי שקטים יחסית לתזזיתיות המאפיינת התנהגות של ילדים. ילדיי עדיין צעירים, ולמרבה המזל משחקיהם מלווים בתנועה רבה וברעש לא מבוטל. בשל העובדה שאנו נמצאים רוב הזמן בין ארבעת קירות הבית, אוזניי סובלות וסבלנותי פוקעת לא מעט פעמים.
אז אמנם נכון, הבית הוא של כולנו וכל אחד מתבטא בו איך שהוא יכול. וזה כולל הרבה רעש – הרבה מאוד. הם רצים וקופצים, משחקים מחבואים, תופסת, משחקי חרבות, ריבים, מוסיקה עדכנית וכן הלאה…אבל לי אין שקט.
אני מחכה כל ערב לשקט שאחריהם – לשעות הלילה המאוחרות בהם משתרר בבית שקט. אף אחד לא קורא לי "אמא", אין קריאות קרב כאלה ואחרות, ואפשר אפילו לשמוע את השקט שבחוץ.
אך מה לעשות שגם במשך היום הייתי רוצה שקט כזה?
אמנם לא תמיד, אך בתקופות מסוימות, כאשר קשה לי מכל מיני בחינות אני ממש זקוקה לו, ואילו הם ממשיכים בחייהם, במשחקיהם הרועשים, בקפיצות שלהם ובמוסיקה. איך אפשר שנחיה יחד בבית וכולם יהיו מרוצים? איך אפשר להתחשב בצרכים של כולם?

אני רוצה להיות מסוגלת להכיל את הרעש הזה גם אם לי קשה באותו רגע, ולא להשתיק אותם.
רוצה להקשיב למוסיקה שלהם בלי לסבול.
רוצה להכיל את התפרצויות השמחה , הצחוק והבכי בלי לצאת מדעתי.
רוצה למצוא את האיזון בין הצרכים שלי לצרכים שלהם.
לא להשתעבד ולא לשעבד.
קל מאוד בתקופה בה אנו חיים למצוא את השקט בטלוויזיה ובמחשב. לא שקט במובן המילולי כיוון שאלה הם שני מכשירים מרעישים ביותר, אך שקט במובן הפיזי – אין ריצות, אין קפיצות, אין קריאות שמחה ובכי. לעיתים אני מייחלת לכך, אך כאשר זה מגיע אני נעשית חסרת שקט. אינני אוהבת את השקט הזה, מאוחר יותר הוא מביא עמו רעש גדול ואלימות – פיזית ומילולית.

פעמים רבות מדי במשך היום אני מוצאת את עצמי מבקשת שקט.
כאשר עפרי בן השלוש יושב ודופק בברזל על הרצפה אני מבקשת ממנו שקט.
כאשר נועם ואמיר קופצים מערמת המזרונים על הרצפה ומרעידים את כל הבית – אני מבקשת בית.
כאשר רועי משחק במשחק מחשב רועש במיוחד – אני מבקשת שקט.
כאשר רז שומעת "משפחת טאקט" אני מבקשת שקט. אני לא רוצה "לגרש" אותם לחדרים שלהם כדי לשמוע מוסיקה לשחק או להשתולל. זהו ביתם כמו ביתי, וזכותם לחיות בסלון. הסלון הוא מרכז הבית, מרכז החיים ואין סיבה להרחיק אותם ממנו.
אולי אני צריכה למצוא לי מקום של שקט כאשר אני זקוקה לכך – מקום מפלט לעצמי, מרחשי החיים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה באופן טבעי, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s