לא אישי, לא בגללי ועובר… מתי שהוא

מאת: חגית קרצו

לפני כ 18 שנה, כשבני בכורי היה בכיתה ה' יצאתי כהורה מלווה לטיול עם בני והכיתה שלו. היינו שתי אימהות מלוות ומחנכת אחת וטיפסנו יחד איתם (ועם מדריך הטיולים) את הר הארבל. שם התוודעתי לראשונה לעובדה שילדים בני 11 מטפסים טוב ממני וזקוקים פחות ממני למים וצל במהלך הטיפוס.

כשעצרתי לנוח מתחת לעץ בודד באמצע הדרך, הצטרפה אליי עירית, המחנכת של הכיתה. אחרי כמה מילים על הא ודא ושתיקה קלה אמרה לי:
"זה הבכור שלך, נכון?"
"כן…" עניתי מחויכת (זה הבכור שלי, אני גאה בו, הוא נבון, מוכשר, מיוחד, מנהיג טבעי, דעתן ובעל מח חריף….)
עירית כאילו שמעה את כל רצף המחשבות שלי וזרקה לעברי:
"את זוכרת אותו בגיל שנתיים?"
"בטח" עניתי, נמסה מהתמונה שעולה בזיכרוני (תינוק שמנמן, חייכן, עיניים בורקות, מנמנם עלי וכולו מתיקות רכה)
"הם לא נשארים כאלה לעד, את יודעת…"
"ברור" התבוננתי בה "מה את מנסה להגיד לי?"
"הם מתקרבים עכשיו לגיל בו הם משתנים, שלב בו הכל משתנה" גילתה לי "ופתום מגיע רגע בו את שואלת את עצמך "לאן נעלם הילד המתוק שלי, התינוק המקסים שלי, ומאיפה הופיע הייצור הזועף והלא תקשורתי הזה… איך זה קרה לנו?"

חייכתי מהתיאור הציורי שלה ובליבי חשבתי: למה היא מדברת איתי על זה עכשיו? הילד שלי עדיין צעיר, מתוק, תקשורתי, שמח ומלא חיים… טיפשעשרה זה גיל 15 או 16, אנחנו עוד לא שם בכלל…
אבל היא המשיכה: "לפתע, במקום תינוק חייכני וערני או ילד סקרן וחקרן, יושב לו על הספה בבית שלך יצור גדול, לפעמים גבוה ממך בראש, לא מרוצה משום דבר כמעט, ובמקום לדבר הוא 'נוהם' או 'נובח' קצרות. כשאת פונה אליו או מבקשת ממנו משהו שרק אתמול היה לגיטימי, הוא מפטיר לעברך תגובה סתומה בטון מזלזל או נביחה קצרה שמשמעה בעברית אינה נהירה לך. את תוהה מה עשית ואיפה טעית שככה זה אצלך בבית ולאן נעלם לו הילד חמד שילדת והנקת וגידלת באהבה רבה…"

הבטתי בה באמפטיה מהולה במעט רחמים, ביודעי שהיא שכלה לפני כמה שנים את אחד מבניה באחת המלחמות המיותרות ההן, תוהה איך ואם בכלל כל זה קשור אליי.
כמו שמעה את מחשבותיי הוסיפה בחיוך: "תאמיני לי, זה קורה בכל בית. גם במשפחות הכי חמות והכי אוהבות".
"ואז…" שאלתי "מה עושים אז?"
"הרבה אהבה, המון הכלה, הקשבה, לא לכעוס עליו כי הוא משתנה, לזכור שבתוך היצור המוזר הזה נמצא כל הזמן גם התינוק המקסים שלך מגיל שנתיים…. גם אם הוא לא מרשה כרגע לחבק אותו, להמשיך לאהוב אותו. גם כשממש ממש קשה…" היא הביטה בי והוסיפה "אין מתכונים למצבים האלו, זה אישי ואינדבדואלי. תלוי בילד, בהורים, בכל בית זה קצת אחרת"

היא נעצרה שוב מהרהרת ונזכרת "גידלתי שלושה ילדים ואצל כל אחד מהם היו אתגרים אחרים בגיל הזה ומשהו אחר עזר לנו לפצח את החידה, באמת שאין 'פתרון קסם'. אבל אני יכולה לתת לך טיפ קטן שיעזור לך לעבור את התקופה הקשה של גיל ההתבגרות יותר בקלות."
"מקשיבה" השבתי (שולפת פנקס דמיוני ורושמת בזכרוני)

"שלוש עצות באמתחתי: לא להיעלב – כי זה לא אישי. לא לחוש אשמה – כי זה לא בגללך. והכי חשוב – לזכור שזו תקופה וזה עובר. מתי שהוא הם חוזרים להיות 'בני אדם': נעימים, תקשורתיים, ידידותיים לסביבה, כל מה שהכרת מקודם, וגם יותר מזה – בוגרים, אחראיים, בקיצור – בני אדם שלמים. כשזה נגמר – קשת בענן, עד אז – ים סוער."

"מתי זה עובר?" שאלתי

"אין לדעת…" השיבה "אצל כל אחד זה מתחיל בגיל שונה. איפה שהוא בין 11 ל 15-16, זה לוקח כמה שנים. אצל חלקם פחות, אצל חלקם יותר. זה מסתיים היכן שהוא בין גיל 19 לגיל…." וכאן היא נעצרה לרגע לחשוב, סוקרת בזיכרונה את המגוון שהיא מכירה "אולי עד גיל 25 או 27, תלוי…"

לא ידעתי במה זה תלוי אבל הרגשתי שהשיחה הזו הייתה חשובה עבורי ושיננתי את הכללים: לא אישי, לא בגללי ועובר מתי שהוא עם הגיל.

קמנו והמשכנו לצעוד במעלה הארבל. בעוד שעירית מתפנה לשלל תלמידיה ותלמידותיה ניסיתי אני להסדיר את נשימתי במעלה ההר. זמן רב תהיתי מתי, ואם בכלל, הסיפור ההזוי הזה יתרחש בבית שלי, איך והאם הסיפור הזה קשור אליי.

עברו שנים וגיליתי:
אצל הבכור שלי זה התחיל אחרי הבר מצווה, לקראת גיל 14, מאוד דומה לתיאורים של עירית. הבן השני שלי כנראה לא שמע על האפשרות ונשאר מתוק לאורך שנים. אני זוכרת ימים בהם התפללתי שזה לא 'יקרה לו' לעולם… אבל זה קרה. הוא היה כבר בן 17 ואני הזדעזעתי עמוקות.

אז כבר היה לנו בבית אוצר שלישי, זה שכיום הוא בחינוך ביתי. אצלו הכל מתחיל בגיל צעיר מאוד, מזל שאנחנו מנוסים יותר ונבהלים פחות. הוא שידרג את זה לדרגת אומנות עם אצטלה של כנות. משפטים שחוזרים על עצמם עד שהם מקבלים מענה שמספק את השאלה הפנימית בה הוא מתחבט.

"אמא, את מכוערת וזקנה" הוא אחד המשפטים החביבים עליו ויש לו המשך: "אני לא אומר את זה כדי להעליב אותך, אני אומר לך את האמת וכדאי שתדעי אותה…"

או משפט כזה: "אני באמת לא מבין מה אבא מצא בך כשבחר להתחתן איתך" כשחמש דקות אחרי זה הוא יכול לבוא לקבל חיבוק… ויש לזה המשך: "אני רציני, זה לא שהיית איזו מלכת יופי כשהיית צעירה…"  ואני מבינה שהוא מתחבט בענייני זוגיות ויחסיו עם בנות המין היפה.

ברגעים כאלו אני מזכירה לעצמי את שלושת הכללים של עירית, המחנכת מכיתה ה' של הבכור שלנו:

זה לא אישי, הוא לא מתכוון להעליב אותי או לפגוע ברגשותיי, (הוא פשוט לא מאמין שיש לי כאלו…)

זה לא בגללי (אני לא באמת מכוערת או זקנה, גם אם אני מבוגרת יותר מרוב האימהות של חבריו) יש לו שם עניין שהוא מנסה לפתור או לפצח ואם אצליח לא להתעסק בעצמי עכשיו אולי אוכל לזהות מה הנושא שמעסיק אותו ואיך לסייע לו…

זה עובר מתי שהוא (האם זה אומר שאני אהיה צעירה ויפה כשכל זה ייגמר?!) והשאלה הגדולה היא מתי.

מתי זה עובר ומה בעצם מתרחש שם?
כיום, במבט לאחור, כשבני הבכור הוא אבא צעיר, הוא יודע להסביר שבשנים ההן הוא היה בכאוס פנימי גדול שלא הותיר די אנרגיה לתקשורת תקינה עם הסביבה. הוא הרגיש שאף אחד לא מבין אותו וכל בקשה שהופנתה אליו נחוותה עבורו כמו 'הצקה'.

השינויים הפיזיולוגיים, הרגשיים, ההורמונאליים… העניינים החברתיים, הלחצים בבית הספר (שנחסכים מילדי חנ"ב), הדימוי העצמי… השאלות שהתרוצצו במוחו ולא מצאו מענה… כל אלו היו חלק מהכאוס, אך לא רק.

האור בקצה המנהרה הפציע לראשונה כשהוא חזר לסופ"ש משנת שירות, סביבות גיל 19, הוריד וקיפל כביסה של כל בני הבית מיוזמתו בסדר כזה שמעולם לא נראה בביתנו. באותו הביקור אמר לי בשיחה נדירה: "זה מאוד קשה להיות אמא".

אחרי שנחנקתי מהתרגשות ביקשתי שיסביר לי מהיכן הגיע המשפט הזה ומה היו הנסיבות שהובילו אותו לתובנה ההיא.

"בהוסטל אנחנו מתפקדים כסוג של הורים עבור הדיירים(אוטיסטים), אנחנו אחראים על הכנת הארוחות, לקיחת התרופות, המקלחות, סדר היום, הפעילויות, ההשכבה לישון, הכל. גם כשהמשמרת שלי נגמרת ואני פורש לחדר שלי, יכול להיות שיקפיצו אותי כי אחד הדיירים במצוקה או בהתפרצות זעם… אבל כאימא את אף פעם לא מסיימת משמרת, את תמיד בתפקיד." הסביר הצעיר "אני עושה שירות של שנה בהוסטל, אבל להיות הורה זה 24/7 לכל החיים…"

הפרפר
תוך כדי תהליך הכתיבה אני מזהה שמדובר בתהליך טרנספורמטיבי המתרחש אצל כולנו סביב גיל הנעורים וניתן להקביל אותו לתהליך הטרנספורמטיבי של הפרפר: ביצה, זחל, גולם, פרפר.

העוברות היא שלב הביצה: מקבילה להיווצרות ולשהות ברחם, כל מה שמתרחש עד הלידה.

הילדות היא שלב הזחל: בו ההורים הם כר ההזנה של הילד/ה שגדל וגדל עד שהוא חש מלא מכל טוב שהענקנו לא וחווה בתוכו דחף לעבור לשלב הבא. בזמן דחף אנו לא פעם 'דוחפים' מעלינו יחד עם מה שלא מוצא חן בעיננו גם את מה שהיה מוצלח עבורנו.

הנעורים הם שלב הגולם: כמו הגולם גם בני הנעורים טווים להם קורים משל עצמם, עולם משל עצמם, מסתירים עצמם מעין חיצונית במטרה לעבור תהליך פנימי שלא תמיד ניתן לתקשר אותו תוך כדי. הם עוטים קליפה עבה כלפי חוץ ושוהים בחשיכה פנימית מסוימת. לעיתים החשיכה היא המזון הכי חשוב לזחל על מנת להיהפך לפרפר המיוחד שהינו.

ואז, יום אחד, בלי התראה מוקדמת, הקליפה של הגולם נבקעת מכוחו של הפרפר שהיננו ומתוכה יוצא אט אט יצור מקסים ומרהיב ביופיו, כזה מיוחד וייחודי שרק הוא יכול היה לברוא.

תודה לשרית על ההזמנה לכתוב ועל ההזדמנות להעלות על הכתב את הסיפור

תודה לעירית בן משה, המחנכת האגדית שהיוותה לי השראה בשנים הקשות.