לידה של חלום

מאת: ירדן ואסה

היום האחרון של פוריםשבוע אחרי שהתחתנו אמרתי ליוסי שנראה לי שעוד שנה נתחיל לנסות להיכנס להריון ובטח זה ייקח בערך שנה, וככה זה יהיה ממש בזמן טוב. לא ידעתי שבזמן שהמילים יוצאות מפי, אני כבר בהריון עם הללי, היום כבר בת חמש וחצי.

אתחיל את הסיפור מהסוף: אתמול הללי קמה חולה, עם חום וכאב בטן. את יום המחלה בו הייתה זקוקה למנוחה רבה, היא בילתה ברביצה מעולפת על ספת בית דפוס רועש, בנסיעות לאורך ערי המרכז, מתנמנמת בזרועותיי בין המעברים ולבסוף על ספת לובי של ערוץ חדשות. צוות הערוץ הגיש לה ולאחיה קסם (בן שלוש וחצי) ניירות ועטים, ודאג לכבל מאריך מיוחד עבור הלאפטופ שהבאנו כדי שיוכלו לצפות בזמן שאבא ואימא מתאפרים ומתראיינים על ספר הקומיקס שלהם היום האחרון של פורים שרק יצא לאור בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

היום האחרון של פורים היום האחרון של פוריםהיום האחרון של פורים היום האחרון של פורים היום האחרון של פורים
 היום האחרון של פורים
הוא סיפור אוטוביוגרפי שיוסי, בן זוגי, כתב ואני עיבדתי לרומן גרפי. הוא מספר על השנה הראשונה של יוסי בארץ אחרי שעלה מאתיופיה בגיל 10. זה הפורים הראשון בחייו והוא רוצה להיות נינג'ה, להתחפש כמו כולם. זה סיפור על ילד מיוחד שמתמרן את המציאות המורכבת שלו במטרה להגשים את חלומו ולהיות חלק מהעולם החדש אליו הגיע.

הגענו לרגע הזה באולפן הטלוויזיה בעקבות חלום של שנים להוציא את ספר הקומיקס הזה- חלום שהגשמנו תוך כדי גידול הילדים בחינוך ביתי. בראיון דיברנו על הספר, נסגרנו באולפן אטום לכמה דקות. הללי וקסם שלנו מבעד לקירות הזכוכית, על המסך ראו רק את יוסי ואותי.

כשגיליתי שאני בהריון נבהלתי

יש הרבה סיבות להיבהל מהריון ראשון ולא צפוי. אבל מה שטלטל אותי יותר מהכל הוא שעוד לא הספקתי. עוד לא הספקתי את החלום… דמיינתי שהילדה שלי תגדל עם אימא שמגשימה את החלומות שלה, שתדע על בשרה שחיים כאלה אפשריים, ופחדתי מכך שהיא מגיעה אליי טרם 'ההגשמה' הנכספת שלי.

ציור ויצירה ליוו את כל חיי. מחוגים ומגמות לאומנות ועד תואר ראשון בציור ואמנות. לאורך הנדודים של משפחתי מישראל לדרום אפריקה וארה"ב הצעד הראשון במקום חדש היה להשתבץ למסגרת לימודי אומנות מקומית. זה היה הבית הנייד שלי, השריון שעל גבי.

תמיד חלמתי לעסוק ביצירה שלי ולהתפרנס ממנה. אך בשנים שאחרי הלימודים התרחקתי מהיצירה ונשאבתי לעולמות אחרים של הפקה כדי להתפרנס ולהתקיים. בשנים אלו לעומת ההצלחה, ליווה אותי כאב לב תמידי של פספוס, אי-שייכות, חוסר עניין, געגוע ליצירה, לעצמי, למקום הטבעי שלי.

ואז ההיריון של הללי הגיע ודווקא הוא דרש ממני להיות האישה שתמיד חלמתי להיות. הללי הצילה אותי, החזירה אותי לציר שלי. עכשיו הרגשתי בבטן, תרתי משמע, לחץ אדיר להתייצב מול החלום שלי. הרגשתי שההיריון הזה נושא איתו אחריות כפולה- להיות אימא טובה – והאדם הטוב ביותר שאני יכולה להיות. אין יותר משחקים, ויתורים והנחות.

היום האחרון של פוריםמדען משוגע

לפני שהפכתי לאימא, חשבתי שהרצון להיות אימא טובה והרצון להגשים את עצמי כאדם- הוא אותו הרצון. אך מהרגע שהללי נולדה המציאות חושפת בפני אין סוף שאלות לגבי איזון ואיחוד הרצונות האלו. כל בוקר אני קמה מחדש ל'מעבדה' שלי, ועושה ניסויים בליטוש הרצונות. למעבדת הניסיונות הזאת אני קוראת 'חינוך ביתי'.

אני חווה אותה כמעבדה תוססת ומבעבעת של מדען משוגע, שנמצאת באיזה מרתף שלא ידוע לאדם מלבדי- מלאה בהתפרצויות, הפתעות, גילויים, המצאות, כישלונות, הריסות וניצחונות. 'המרתף' מבטא את הבדידות שבעשייה, בה נבלעים ומסתתרים כל המאמצים החיצוניים, הפנימיים והמיוזעים שאני משקיעה בסינתזה בין שני הרצונות – האמהות ו'החלום'.

בתוך המעבדה הזאת ביצעתי את עיבוד הסיפור של יוסי היום האחרון של פורים לספר קומיקס. התהליך התחיל כשהללי נולדה, נמשך כשקסם נולד, והשנה סוף סוף יצא לאור כספר. הוא היה רווי בהפסקות ארוכות, שכללו גם ארבע שנים שלמות (שנתיים שהקדשתי לכל ילד מהרגע שנולד). את רוב העבודה סיימתי בשנתיים האחרונות באלתורים אין סופיים, כמעט אקרובטים, של ייצור זמן ומקום עבודה.

תהליך עבודה נודד

היום האחרון של פוריםהיה לי תיק בד גדול של עדן טבע עם דפי ציור, עפרונות, עטים, והרבה בלגאן. כל פעם נדדתי איתו לעבוד במקום אחר, בסמוך לאיפה שהיו הילדים. פעם עם אבא, פעם עם סבתא וסבא, פעם עם אימא חברה שגם בחינוך ביתי איתה עשיתי ברטר. עם הזמן התיק התבלה ובסוף נקרע. כשראיינו אותנו בעיתון הארץ ורצו לצלם אותנו "בסטודיו שלי" צחקתי בקול. הסתפקנו בקיר מכוסה גרפיטי בבניין נטוש בדרום תל אביב.

כדי לצייר 110 ע"מ קומיקס דרוש המון זמן. שעות על גבי שעות של עבודה בריכוז גבוה מאד. ולי היה דרוש גם המון שקט ולבד, מצרכים מאד נדירים בחיי החינוך ביתי שלנו. מה עשיתי? קודם כל לטפל בשורש- לגייס את הילדים. הם היו שותפים מוחלטים לחלום, לרעיון, לחזון, לתהליך העבודה. כל פעם שנתבקשו לשתף פעולה, להתאפק, להבין- הם ידעו למה והיו מחוברים לכוונה העמוקה של הצורך. כשסיפרתי להללי שקיבלתי מחמאה ממישהו גדול בתחום (שידעה אודותיו), עוד לפני שסגרנו עם ההוצאה ולא ידענו לאן כל זה ילך, אמרתי לה: "הללי! הוא אמר שהוא ממש אהב את הקומיקס שלנו!" הללי הסתכלה עלי בהתרגשות עצומה ואמרה: "אימא! אז גם אני יוכל לעשות ספר קומיקס שאני אהיה גדולה!" כשהילדים חוו את התסכולים שלי ושיתפתי והסברתי שבהוצאה מקשים עלי או לא מתחשבים בדעתי הם אמרו בפנים נעלבות וכועסות "נרביץ להם! הם לא יעשו ככה לאימא שלנו".

את תיקיות ההגשה של הקומיקס שהגשתי להוצאות, בתקווה שיבחרו בספר, הכנתי ברחוב ליד משרדי ההוצאה. קסם הקטן ישן באוטו והללי חיכתה שאסיים וניסע למפגש. אני ישבתי על המדרכה והשחלתי את דפי הקומיקס לתיקיות. למשרדי ההוצאה הם נכנסו איתי שקטים ודרוכים, מודעים למעמד. הם היו הראשונים לשמוע את הצהלות שלי כשאמרו לנו "כן!"

כשהלחץ גבר, כבר עבדתי בבית, בזמן שיוסי איתם. הם היו ממעטים להתקרב כשראו שאני עובדת בשולחן, נגשו אלי בלחש ובעדינות- נותנים לי נשיקה, ציור, מגישים לי משהו טעים, "אימא אנחנו אוהבים אותך", "וואוו זה ציור מהמם" ורצים החוצה. את קסם מדי פעם מצאתי משחק בשקט מתחת לשולחן, אחרי שעה שלא הבחנתי בו בכלל. הללי שמאד אוהבת לצייר, הייתה לפעמים יושבת איתי בשולחן (בתנאי שלא מדברים) ומציירת את אותם הדימויים שאני ציירתי במקביל. בלילה האחרון שעבדתי על הספר, הללי נשארה איתי עד מאוחר בלילה וציירנו בדממה על אותו שולחן יחד שעות.

מה זו הצלחה?

אני חוזרת לאתמול, הללי מעולפת חולה על הספה של אולפן הטלוויזיה, עשינו את כל הדרך ביחד. מהחלום הכי אישי ומבויש של אימא ועד לספה הזאת. הילדים היו לצידי כל הזמן.

אני מוצאת את עצמי עכשיו מהרהרת, מה זו הצלחה…? האם הצלחתי כלפי שני הרצונות שנולדו עם האימהות- להיות אימא טובה ולהגשים את 'החלום'- לעסוק ולהתקדם בעשייה שאהובה עלי? האם אני אימא טובה דיה? עדיין לא. האם אני עומדת במקום שרציתי מול החלומות שלי? עדיין לא. האם נכון לרדוף במקביל את שני הרצונות? אני לא יודעת.

מה אני כן יודעת? שאצלי רצון אחד הוליד איתו את השני, כמו תאומים, ונדרשתי אל שניהם. אני יודעת שנולדה למשפחה שלנו יצירה מופלאה- יצירה על אבא שהיה ילד, שאימא ציירה בקומיקס- הדבר האהוב עליה. יצירה שרואים בה את הבית של סבתא ומצוירים בו סבא זכרו לברכה ודודים ובני דודים ואפילו סבתא רבה והבקתה שלה בארץ אתיופיה בה אבא נולד. אנשים וילדים שאפילו לא מכירים אותנו קוראים את הסיפור ואומרים לנו שהוא עצוב או מרגש או מצחיק.

הוא רק נולד, ומדברים עליו הרבה לאחרונה, כמו על כל לידה. עוד מעט הוא יתחיל ללכת לבד וימצא את המקום שלו בעולם. לאן שלא ילך, אנחנו מודים לו שהוביל את המשפחה שלנו בדרכים נסתרות ומופלאות וחיבר וחיזק בינינו חיבורים קסומים ונצחיים.

ואני גם מודה לו באופן אישי שהכיל את כולי – האישה, האימא והאמן שבי – את כל הקרבות, הדמעות ואת אין סוף האהבה.

——

הספר נמצא בכל חנויות צומת ספרים וסטימצקי ברחבי הארץ. ביום שישי 15.1.16 בין 11:30-15:30כולם מוזמנים למפגש חתימות של הספר בחנות קומיקס וירקות בת"א (מול גן מאיר). עדכונים נוספים בדף הפייסבוק Yarden Vasa

Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, נושא לדיון, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על לידה של חלום

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    קראתי את הפוסט והתרגשתי עד דמעות מתהליך יצירת הספר, מדהים שהצלחת לצייר את כולו עם שני ילדים בבית. נתת לי תקווה והשראה וכבר סיפרתי לקטנה שלי על הסיפור שלכם ודיברנו על איך גם אנחנו נצליח כמשפחה לעבוד וליצור ולהשאר יחד בבית.
    כמובן שרצתי לקנות את הספר והוא לגמרי נהדר מכל הבחינות.
    אז תודה!

    אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s