אימון בהירמון

מאת: שרית זיק חייט

את ההרמוניה כתבה ביתי בדיו גואש על אבן, בכתב עברי קדום בשיעור הארכאולוגיה החודשי שהוקדש לתקופת השופטים.
כששיתפה אותי בתוצר ידיה אורו פניי. סוף סוף הרמוניה תשרה בביתנו, אך היא בחרה להעניק אותה לחברה.
ניסיתי למחות ולדבר על ליבה והיא מחייכת ועונה: "אמא, תרגעי! בבית אני משאירה אושר ובריאות". ההרמוניה תמיד זמינה.

שישי בבוקר אני ממהרת לצאת אל לימודי ב"דרך הפשטות שבאלוהות",  ובדיוק אז, כשאני על סף הדלת, פורצת סערה, דמעות ניגרות, צצים עלבונות, מילים מוטחות, רגשות שעמדו באוויר מחכים להזדמנות המתאימה, משנים מצב צבירה ומקבלים נראות מוחשית.
ואני רגועה ומרגיעה,
לבי נשאר פתוח,
מצליחה לחבק, לתת כתף, להושיט יד,
להעביר את הידיעה הפנימית עם מילים ובלעדיהן, שהכול מתקבל, גם אם כרגע נחווה כמטלטל.
העניינים יסתדרו, בעצם הכול כבר "בסדר".
גם הצרימה "רגילה" ונמצאת בטווח ההכלה. דיסהרמוניה היא רק אחת האפשרויות להגדיר את מה שקרה. ניתן לשנות את נקודת המבט הפנימית ולקבל משמעות חדשה.
אני רואה בכל מה שאירע הזדמנות מופלאה לתקשורת, לשחרור מצבורי רגשות שפג תוקפם, לניקוז מים, להתנקות, להתרגש ולהתחדש..
אני מזהה את הצומת – את נתיב ההזדהות שממשיך לקורבנות כעוסה, ולעומתו את נתיב האמפטיה, זה שמאפשר לבוחרים בו להישאר בחוץ ולהושיט יד יודעת, בטוחה בעצמה.
בשניהם פסעתי.  את שניהם אני יודעת דרך הרגליים, הראש והלב.
בהמשך, במהלך ההפסקה, מתקבלת הודעת הרגעה: "כולנו בטוב".
מה שבעבר היה נחווה כדיסהרמוני, צורם וסוג של חוסר שליטה, נחווה כעת ברגילות, קלות ועם שפע של חמלה ואהבה.
היו דמעות, צעקות, ועלבונות – אז מה בעצם השתנה?
הרי לפעמים הרבה פחות גורם לי להגיב בצורה ההפוכה.

פעם, לא כל כך מזמן, בעידן של שחור ולבן, של ברוגז או שולם לעולם ואף פעם, היה ברור יותר מה הרמוני ותואם ומה צורם ופחות מעודן.
ואילו היום בעידן של גווני האפור, שהכול משתנה, וחוזר, וגם וגם.. גם מה שקרוי הרמוניה משנה משמעות ומובן.

מה שעוזר לי בשינוי הגישה והירמון מה שמגיע לפתחי הוא: הסכמה, קבלה והכלה.
להסכים למה שקורה ומתרחש. אני בוחרת להסיר את התנגדותי גם אם אני רוצה להעלים את הצרימה שלא נעימה לי.
לקבל את עצמי ואת מה שקורה ברגע הצרימה.
ועכשיו, לאחר שהסכמתי לכל האפשרויות והכלתי אותן בתוכי, הצרימה מתעדנת מעצם זה שאיבדה מכוח השפעתה, מכך שהפכה לחברה, כשאני מזהה את ההתנהגות הצורמת גם בתוכי. 

תמיכה נוספת מתקבלת כשאני מצליחה לזקוף קומה ולהישיר מבט אל האופק, אל מעבר לרגע. אני רואה את הדברים בהקשרם הרחב, מנקודת מבט גבוהה ויוצקת אל המתרחש משמעות חדשה. אני מזהה את הערך במה שקורה, אני נזכרת שאני בדרך, שזכיתי בהזדמנות ללמידה. אני מתאמת את המקצב לתנועה הפנימית, עד שההרמוניה החדשה הופכת אף היא למכרה וותיקה.

אם אני חווה נפרדות זה לצורך כתיבת פתרונות על היכולת להתחבר ולהשתייך.
אם אני מרגישה שאני לא מספיק טובה – סימן שהגעתי לשער של גדילה וטיפוח בטחון עצמי.
אם ב
חרתי לפסוע בדרך צדדית וייחודית – זו הזדמנות להגביר את הקול הפנימי ולפתח חוסן ועצמאות.

זו תנועה של התרחבות שממשיכה וממשיכה, וצובעת את מה שקרה ומה שעוד יקרה בגוון הרמוני מנצנץ, אם רק נרצה, אם רק נסכים לאהבה.
כמו לידה שיכולה להחוות כהרמונית וקולחת או כמאתגרת עם חיכוך וצרימה, ובשני המקרים כשפוגשים נשמה חדשה, המשמעות המרגשת הזו צובעת את החוויה,
כמו ילד חדש שמצטרף למשפחה ומאפשר התארגנות מחודשת, שיכולה להחוות כדיסהרמונית וצורמת עד שמתרגלים אליה, ואז שוב מתרחבים ומכילים אפשרות נוספת לכבוד והודות לשינוי הבא.

זו המהות, זו הלמידה, וכשאני מצליחה לזכור, להרמן ולשנות את הגישה, גם ה"רעש" הופך לקולות של שמחה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

\

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s