קוים דקים

מאת: חגית נובק  מתוך גיליון 58 של באופן טבעי שהוקדש לשלום, מאי-יוני 2005.

"השלום מתחיל בתוכי" קראו שלטי-חוצות ברחבי תל אביב. זה היה בערך לפני שנתיים. אני זוכרת שחלפתי על פניהם בנהיגה, וחשבתי בליבי: "מי, בתוך כל המהומה התל-אביבית הזאת, הסכים להשקיע כסף בקמפיין טהור ואמיתי כל כך? בטח מסתתרת כאן איזו מזימה שיווקית שטומנת בחובה סיכוי "לעשות קופה" על גב אזרחים נאיביים כמוני…"

במחשבה לאחור, אחרי שכל הכוונות הטובות של שרי אריסון (שהשקיעה את הכסף בקמפיין ההוא), התנפצו ברעש מחריש אזניים אל מול הציניות הישראלית, אני עדיין אוהבת את הסיסמה. זה נכון. השלום באמת מתחיל בתוכי. אני חושבת שהוא גם ממשיך שם. איכשהו נדמה לי שמקום משכנו הטבעי של השלום הוא "בתוך" . שלום הוא במהותו שקט ואינטימי. הוא מתרחש במרחב הפרטי שבין אדם לעצמו, ובין אדם לחברו. ביטויים שורשיים כמו: "שלום-בית", "סוכת שלום", "בואך לשלום וצאתך לשלום", "דרישת שלום"… משקפים את האופי הביתי והפנימי של השלום, והם נשמעים לי הרבה יותר אוטנטיים בהשוואה למשל לביטוי חדשני וצעקני משהו כמו "שלום עולמי" (מן סיסמה יומרנית של פוליטיקאים שלא ממש מאמינים בה בעצמם). לעומת השלום, שמתאפיין באיכות שקטה, אינטימית ו"פנימית", נוטה המלחמה להצטייר כאיכות מוחצנת, רועשת ומחוללת מהומות. המלחמה, בניגוד לשלום, היא "חיצונית" במהותה.

אז איפה עובר הקו הדק בין שלום למלחמה? התשובה לכאורה פשוטה: השלום הוא בתוכי, בעוד המלחמה מתחוללת בחוץ. (אח, הלוואי שזה היה כל כך פשוט!) זה כמובן לא נכון. המלחמה, ממש כמו השלום, מתחילה גם היא בתוכי.

שלום ומלחמה הם כמו יין ויאנג, כמו חושך ואור, כמו רע וטוב. הם שלובים זה בזה, ומתוך כך הם גם מגדירים ובוראים זה את זה. לאחד אין קיום ללא משנהו. זוהי אחדות הניגודים שהיא המצע הבסיסי, הקרקע שמתוכה צומחת כל ההוויה כולה. אם כך, איך נוכל בתוך המערבולות הזאת שבין שחור ולבן להניח את האצבע במדויק על הקו הדק שביניהם? וחשוב מכך: איך נוכל לבחור בשלום אם הוא כרוך באופן כזה במלחמה? או לחליפין, איך נוכל להשלים עם שילוב שכזה?

"השלמה" היא אחת ממילות המפתח בספירלה הזאת, והיא יושבת בדיוק בליבה, בנקודה הזעירה, הבלתי נראית, שממנה נובעת המערבולת כולה. השלום מתחיל בתוכי. הוא מתחיל בדיוק באותה נקודה זעירה שבה אני מסכימה להשלים עם אי-המושלמות. ממש כמו מעיין מים קטן בלב מדבר צחיח, נסתרת נקודת הנביעה הקטנה בין סלעי המחלוקת שבליבי, וממנה נובע מעיין השלמות, מעיין השלום.

שלום הוא השלמה שמובילה לשלמות. כשאני מסכימה להשלים עם כל מה שאינו מושלם בעולמי, בחיי, אז נובעת בליבי חווית השלמות. אני שלמה כי אני מסכימה לקבל את אי היותי מושלמת. אני מסכימה לקבל את המלחמה שבי כחלק ממני, ולוותר על התשוקה למגר אותה. אני מפסיקה להילחם במלחמה. המלחמה היא אותו מאבק פנימי שקיים בי כתוצאה מהתביעה הבלתי מתפשרת למושלמות. המלחמה מקפלת בתוכה את הכעס שלי על עצמי, את רגשי האשמה , את הסכסוך הפנימי, ההלקאה העצמית, הפחד, השנאה, השיפוטיות, האכזריות…
שלום, אמרו כבר לא פעם מנהיגים רבים בעולם, שלום יש לכונן עם אויבים. שכן, עם ידידים אנחנו כבר מצויים בשלום. כאשר אני מסכימה לחדול מלהכתיר את ה מלחמה הפנימית שבי בתואר "אויב" או אז נולד בי השלום. המון כוחות מושקעים במלחמה שבתוכי, המון אנרגיה. השלום והשלמות שנולדים מתוך ההשלמה מאפשרים לי לפנות את האנרגיה הזאת לאפיקים של צמיחה. פתאום מתבררים לי כוחותיי האמיתיים: כוחות הנפש, כוחות היצירה, כוחות האהבה…

הוויתור על המלחמה הוא לעיתים אתגר לא פשוט. זה לא פשוט לי לקבל את העובדה שיש בי גם צדדים אפלים. קשה לי לעיתים להכיר ולהודות בכך שקיימים בתוכי גם רוע, שיפוטיות, כעס, שנאה… האמירה הכנה הזאת דורשת התייצבות אמיצה אל מול אמת שהיא עבורי אמת די מרה. אבל כשאני מצליחה לעמוד באתגר הזה מתרחש בי נס. זהו נס ההשלמה שיוצרת בי את תחושת השלמות הפנימית שלי, ומולידה בי את השלום. הנס הזה דומה במהותו לנס המעיין. אותו מעיין נסתר הנובע מנקודה זעירה בקרקע, ומימיו המפכים נאגרים בבריכה קטנה וצלולה, זורמים ממנה במורד ואדי צחיח ומפריחים את שממת המדבר.

הנביעה הזעירה מהווה מקור של חיים לסביבה עצומה, אינסופית. אני נזכרת בכמה מעיינות נסתרים כאלה שאני מכירה בנגב. הם מושכים אליהם יעלים וצבאים שבאים ממרחבי המדבר לשתות לעת ערב. הם מושכים ציפורים נודדות שמקום מושבן הקבוע באירופה או באפריקה, עם חילופי העונות. הם מושכים נודדים תועים שאחרי כן יכתבו על אודותם שירים ומיליוני אנשים ברחבי העולם יקראו בהם או ישירו אותם ובליבם ירעד מיתר.
זרזיף קטן ועיקש של מיים חיים בלב מדבר צחיח יכול לשנות את העולם. כזהו גם השלום שמתחיל בתוכי. השלום הקטן והפרטי הזה שלי, שהוא במהותו השלמה עם כל מה שאינו מושלם בי, הוא אם התקווה. הוא קטן, הוא פרטי, הוא נובע מתוכי והוא עתיד לשנות את העולם.

***

חולפים שבועות מבלי שאני טורחת להתעדכן באירועים החדשותיים הדרמטיים שפוקדים חדשות לבקרים את מציאות חיינו כאן. שבועות שבהם אין לי מושג מי נגד מי. מילים כמו: מתנחלים, התנתקות, פלסטינים, תקציב… חולפות לי ליד האוזן ואני כמעט שלא מתעכבת להקשיב להן. אני לא גאה בנתק הזה שלי, אבל אני גם לא מתביישת בו. אני מרגישה כי אין לי צורך להיות מעורבת. זמה זה כבר ישנה ?! לעומת זאת אני משקיעה הרבה תשומת לב ומחשבות בכיוון השלום הפנימי שבי, בהשלמה עם אי המושלמות, וביצירת השלמות הפנימית שלי. אני מאמינה בכל ליבי שהשלום מתחיל בתוכי, ומתוכי הוא מקרין – על בן זוגי על ילדיי, על משפחתי המורחבת, על ידידיי , על שכניי, על הקופאית בסופר, על הנהגים בכביש, על כל העולם…

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה באופן טבעי, חינוך ביתי, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על קוים דקים

  1. אמא מפוכחת עד כאב הגיב:

    אמונה נוחה מאוד. אני אשקיע בשלום שלי עם עצמי, וזה "ישפיע על כל העולם". כך לא אצטרך ללכלך את הנפש שלי בלדעת על זוועות וסבל שקורים ממש לידי. שהיה אפשר אולי למנוע אותם אם ליותר אנשים היה אכפת, ואם יותר אנשים לא היו מסתפקים בלעשות שלום רק עם עצמם.

    אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s