מחשבות על חיות

מאת: איילה שאני דגן     מתוך גיליון מס' 64 של "באופן טבעי", בעלי חייים, ספטמבר-אוקטובר 2006

מיקי-מאוס, או איך שעכבר נהפך לגיבור תרבות
אני איני מאוהבי העכברים, נהפוך הוא, אני שונאת אותם ולא רוצה לפגוש אותם. אולי בגלל הפוביה הקטנה שלי אני לא ממש מתחברת למיקי-מאוס, מתרפקת עליו וכו'. אני מתבוננת בו בעין ביקורתית ובריחוק מדעי קל.

מהו מיקי מאוס? למה לקחו בוולט-דיסני את החיות והפכו אותן לאנשים? למה בסיפורי הילדים הזאב מדבר בשפת בני האדם? הרי לבעלי חיים יש שפה משלהם. למה באגדות, האריה הוא מלך היער וכולם משתחווים לו כמו למלך ארתור ? הלא במציאות – האריה הוא בעל חיים גדול, טורף, שאף אוכל עשב לא רוצה להימצא בקרבתו. במשלי לה פונטין הפיל מתייעץ עם השפן והעורב עושה עיניים לצבה..דיסקוטק של יצורים. רק בני המין האנושי, המבולבלים, יכלו לחשוב על צירופים כאלו משונים, שבטבע, עם כל הסדר וההגיון שבו, פשוט לא היו ולא נבראו. אולי זה האדם המתורבת שמנסה להבחין בהיגיון הבריא של הטבע, ובו זמנית מכריז: "מותר האדם מהבהמה"?

אומרים לי: האנשה – הילדים לומדים מזה הרבה, יש בזה חוש הומור לא מסוכן, למה את כזו כבדה? הילדים נהנים, תני להם.

אבל, אני רואה בכל אחת מההמצאות הבדיוניות האלה את ההתרחקות מהטבע, כואבת את ההתרחקות מהאמת. ואני שואלת את עצמי: מדוע בני האדם נוהים אחרי עכבר מגניב?

אולי אנשים רוצים קצת טבע, אבל כבר לא מסוגלים שלא לפחד ממנו במצבו הגולמי, הפראי, הלא מבוית. הנה, לי יש פחד מעכברים, כפי שהתוודיתי.

ואיך נכיר את הטבע? איך בכלל נחזור אליו? הרי מסביב יש רק ערים אפורות, כבישים ושדות מרוססים. הרסנו את הטבע, ואת חיות הפרא אנחנו משמרים בשמורות המומצאות של סיפורי הילדים. אנחנו משננים באוזני הילדים, תוך כדי שהם יושבים בנחת בכורסא, עם המית המזגן, איך עושה פרה? מווו. אמנם חתול וכלב אנחנו מכירים, אבל אין לי מושג איך עושות חיות אחרות ואני בספק רב אם יצא לי ללמוד אי פעם.

ואגב למידה, האם ראוי לבחון בקיאות של ילד עירוני בקולות של חיות הכפר? פעם שמעתי אווזים בפארק הלאומי ואני חייבת לדווח לכם – הם לא עושים גע-גע. אולי בעונות מסוימות כן ובאחרות לא?

לאחרונה הופתעתי לטובה מספר "סוסים" (שיצא לאור בהוצאת "דני"), שבו יש הסבר מלווה בציורים על העוויות שונות שסוסים עושים – "שפת הסוסים". אבל מי שרוצה להבין בעלי חיים באמת צריך להיות קשוב לשפתם – שפה של נחרות, נביחות, תנוחות גוף.

פלוטו
אני מטיילת בגינות ציבוריות וברחובות ומולי כלבים גדולים רצים משוחררים. זה לא שאני לא אוהבת כלבים, אבל אני גם פוחדת, ובכל פעם אני שומעת: "אל תפחדי, הוא לא עושה כלום". זר מוחלט מבטל את פחדי, מתערב ברגשותיי. יש הרבה סיפורים על כלבים שתקפו אנשים. אני לא מכירה את הכלב ואת רמת אילופו, רק נראה לי שהוא מסוג כלבי התקיפה (רוטווילר, בוקסר…), אולי הוא יכול לחשוף את טיבעו הפראי לפתע פתאום? אני לא רוצה להיות זו שתפגע מכך שהוא סובל כבר כמה שנים מדיכוי, שמוציאים אותו פחות מדי להתרוצץ בחוץ, לא נותנים לו מספיק זמן לעשות את צרכיו, למצוא בת זוג מתאימה, לחיות.

זהבה והדובים – הגירסה הביתית
פעם פעם לפני הרבה שנים, היה יער גדול בארץ רחוקה. בכפר הסמוך ליער גרה ילדה קטנה ששמה היה זהבה , כי תלתלים זהובים עיטרו את ראשה. יום אחד עקבה אחר פרפרים וציפורים אך לא שמה ליבה לכך שהיא מתרחקת מחצר ביתה. היא נכנסה ליער הגדול והמשיכה לרוץ ולשחק. פתאום היא מצאה את עצמה הרחק מהשביל המוכר, מוקפת עצים גבוהים, ואור היום הופך לשעת דמדומים. זהבה ניסתה למצוא את הדרך הביתה, היה לה קר כשהערב ירד, היא הייתה עייפה מהריצה, פחדה להיות לבד.

לפתע ראתה מאורה גדולה בין הסלעים ונכנסה לתוכה. במאורה היתה מונחת פרווה ועליה פזורים עלים יבשים. הילדה ישבה עליהם ונרדמה תוך זמן קצר.

בינתיים, חזרו אמא דובה ודובון קטון מהדייג של דגי הסלמון בנהר. שבעים ומרוצים נכנסו למאורתם. אמא דובה רחרחה באוויר והרגישה בריח מוזר. ריח של בני אדם. זה היה ריח מתוק ועדין אבל למרות חששה, היא התכרבלה עם הגור והניקה אותו. כשחשה בילדה הישנה, הבינה את המקור לריח השונה. במאורה החשוכה לא יכלה להעריך בוודאות את גודל האדם, אולם היה לה ברור שזהו אדם קטן, שנשימתו המהירה והשקטה מעידים על קטנותו ועל תנומתו. אמא דובה הניחה בעדינות את כפתה החמימה על הילדה וחיממה אותה בפרוותה. כך עבר הלילה. .

בבוקר, התעוררה הילדה משנתה ומצאה את עצמה בתוך חיק חמים של דובה גדולה. למרות הבהלה הכירה זהבה תודה לדובה שחיממה אותה בצינת הלילה.

זהבה חשבה שייטב לה לעשות כמעשה הגור הקטן, כך הדובה תתייחס אליה כאל בת מאומצת. הלכה זהבה אחרי הגור הקטן ושיחקה עימו. כשיצאו מהמאורה לחיפושי המזון ביער הביאה אותם אמא דובה לשיח אוכמניות והם אכלו מפירותיו. השיח נראה לזהבה מוכר, לידו עבר השביל בו צעדה עם אחיה ואחיותיה הגדולים כשחיפשו פירות יער.

זהבה שמחה שנמצאה לה דרך לחזור לביתה. היא אמרה "אמא דובה, אני רוצה לחזור הביתה. " היא קרבה אל הדובה וליטפה את ראשה וצווארה, אמא דובה ליקקה אל לחייה של זהבה.

"אני הולכת הביתה דובון", אמרה זהבה ופנתה אל השביל.

היא ראתה את אמא דובה עוקבת אחריה ואת הדובון רץ את ריצתו המצחיקה מאחוריה. כה נעים היה להלך כך ביער עם משפחת הדובים. זהבה לא פחדה, היא רצתה להראות לכל משפחתה את אמא דובה הטובה, לשחק עם הדובון ולהכיר לו את כל חבריה. אבל, כשקרבו אל הכפר, אמא דובה נעצרה מלכת. בעיניה נראה שלא רצתה לקרוב לכפרם של בני האדם. בני האדם צדים דובים לפעמים. היא לא רצתה לסכן את עצמה ואת גורה והם חזרו ליער.
זהבה קראה אחריה: "להתראות אמא דובה!להתראות דובון!תודה!"

הילדה חזרה אל ביתה, וכולם שמחה שהיא שבה בריאה ושלמה.

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה באופן טבעי, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s