ילדים אוהבים חיות

מאת: מיכל מוטאי

כשהייתי קטנה היה לי כלב. קראו לי בילי. הוא היה גוש שיער קטן ולבן. הוא היה הכלב הראשון שההורים שלי הסכימו שיהיה איתנו בתוך הבית. אהבתי אותי נורא. אחר צהריים אחד הוא ברח מהחצר. חיפשנו אותו בכל מקום. בסופו של דבר מצאנו אותו. הוא נפגע ממכונית ומת. אני לא זוכרת את הפרטים, אפילו לא בת כמה הייתי. אבל הייתי שבורה.

קברנו אותו בשדה ליד הבית. מעל הקבר הנחנו אבן גדולה ועגולה. משך תקופה ארוכה מאד הייתי מבקרת את האבן לעיתים קרובות. זה הפך להיות המקום השלי. הייתי מחביאה מתחת לאבן פתקים, מביעה משאלות, מדברת עם בילי.

מאז לא הרשיתי לעצמי יותר לאהוב אף חיה באמת. אחיות שלי גידלו חתולים, כלבים, אחת מהן אפילו הפכה להיות וטרינרית. אבל אני מבחינתי סיימתי עם הפרק הזה בחיי.

כשנולדו הילדים, באופן טבעי הם מאד התחברו לחיות. היינו הולכים לרכוב על סוסים, השתתפנו בחוג וטרנריה מקסים וליטפנו אותן בכל הזדמנות. די מהר הגיע הבקשה, שלא לאמר הדרישה לגדל חיה בבית. והאמת שלי זה ממש לא התאים. חיות זה אולי נחמד אצל אחרים. לי יש מספיק ילדים שצריך לדאוג להם. אין לי כוח לעוד יצורים למינהם.

בסופו של דבר נכנעתי לדרישה. בהתחלה הבאנו הביתה דג. האקוואריום נראה מקסים בהתחלה. הכל צבעוני ויפה. הגדול הקפיד להאכיל את הדגים כנדרש. אבל כעבור זמן קצר פג החידוש. לאט לאט האקוואריום התמלא אצות והתמונה נראתה פחות מלבבת. בנוסף, כמובן שאי אפשר להחזיק את הדגים ולשחק איתם. חיסרון רציני.

התלבטנו איך לספק את הרצון שלהם בחיה אמיתית שאפשר יהיה להחזיק, ללטף ולאהוב. בדקנו כל מיני אופציות. כשדוד שלהם קיבל כלוב עם אוגרים, זה היה סימן משמיים. אימצנו את האוגרים בשמחה ביחד עם הכלוב, וכל הנלווה לכך. הכלוב התמלא במהרה במשחקים קטנים שהילדים הכינו. הם הקפידו לתת להם שלל ירקות, להחליף את המצע וללטף אותם באדיקות. בשבועיים הראשונים.

לאחר תקופה קצרה החלו הריבים, מי צריך לשים אוכל, מי החליף את המצע בפעם האחרונה. במהרה גם הגיעו השגרים. מכיוון שהיינו מגדלים לא מנוסים, די מהר הם נאכלו ע"י הזכר. עוגמת הנפש היתה גדולה. בסופו של דבר, האוגרים מתו. ההתמודדות עם המוות לא היתה קלה (ניתן לקרוא פה), אבל בדיעבד זה היה ניסיון טוב לחיים. לא מעט מקרי מוות חיכו לילדים כעבור זמן לא רב, וזו היתה הכנה חשובה.

ואז הקטנים שלי גדלו. הם לא גידלו אוגרים והם רצו חיה אמיתית. מצד שני הגדולים כבר היו גדולים מספיק לקחת אחריות אמיתית. בהחלטה משותפת החלטנו שהזמן בשל לכלב. כדרכנו החלטות לחוד ומעשים לחוד. התמהמהנו בביצוע, עד שטופי הופיעה. היא קפצה לאוטו של חברים לאחר שברחה מבית בו לא היתה רצויה. מכיוון שידעו שאנחנו חושבים על כלב הם הביאו אותה אלינו.

הילדים התאהבו מיד. אני קצת חששתי. הרבה חששתי. אין לי מושג קלוש בטיפול בכלבים. גם להוריד אותה 3 פעמים ביום ולדאוג לה, זאת לא משימה קלה. שלא לדבר על העובדה שזו התחייבות למספר שנים לא מבוטל. אבל טופי השתלבה נפלא בבית. לקח לנו קצת זמן להבין מתי היא רוצה ואיך. לקחנו מאלף שיעזור לנו להבין את הסימנים שלה, שילמד את הילדים איך להתנהל איתה מול כלבים ואנשים אחרים.

בשנה וחצי מאז שהיא אצלנו למדנו המון. אין דבר יותר משמח מלחזור הביתה לקפיצות השמחה שלה. אין יותר כיף לילדים מלהתכרבל איתה בלילה במיטה. הם דואגים לה, כאילו היתה הילד החמישי במשפחה, והיא מצידה מחזירה להם אהבה ודאגה. היא לימדה אותי איך לפתוח את הלב מחדש. לילדים שלי, האהבה הזאת, באה  בטבעיות הכי גדולה. אני מקווה שהם יצליחו תמיד לשמור על הלב שלהם פתוח לאהבה.

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה נושא לדיון, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על ילדים אוהבים חיות

  1. דלית הגיב:

    מקסים!! שמשון…

    Liked by 1 person

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s