מקבצנים לקיסרים

מאת: יופי אמת  מתוך גיליון באופן טבעי מס' 62 בנושא עבודות בית, ינואר-פברואר 2006

כשחושבים על חינוך ביתי, מיד עולה באופן טבעי נושא החברה. מה עם חברה? איך אצליח לענות על הצרכים החברתיים של ילדיי בחינוך הביתי? אם הילדים לא יהיו במערכות החינוך, האם לא יהיו להם חברים? כיצד נפגוש ילדים?
שאלת החברה וההתמודדות בנושא הזה כלל לא עולה ומטרידה הורים שילדיהם נמצאים במסגרות החינוך. מבחינת ההורים ילדיהם מקבלים במסגרות את שעות החברה, יוצרים קשרים חברתיים ופוגשים ילדים אחרים. כמו בכל עניין, כאשר יוצאים מהזרימה הרגילה יש לפלס ולמצוא את הדרך לבד.
כשבחרנו בחינוך הביתי חשתי שהאחריות למציאת חברה לילדי מונחת על כתפיי. חשבתי שחברה חשובה להתפתחות הילדים וכיוון שאנחנו לא נמצאים במערכות החינוך, הרגשתי שעלי מוטלת החובה למצוא לילדים חברה וחברים. מצאתי את עצמי בעמדת חולשה מול החברה – אני צריכה אותם והם לא צריכים אותי. אני מתחילה לחזר אחר אנשים בעבור חופן חברה לילדי, כמעט מודה למי שמואיל להיפגש איתנו. מידי פעם אני נתקפת במשבר. מרגישה שאני לא מסוגלת לעמוד במשימה החברתית ותוהה אולי מסגרת? ואז אני נזכרת בבדידות בגן, בבית הספר היסודי ויודעת ששם ישנם הרבה ילדים ולאו דווקא חברים.

אני נעצרת להסתכל בילדים. מוודאת שהם בסדר, שאינם חסרים דבר והם שמחים ומרוצים. אני ממשיכה בחיפוש החברתי.

האחריות החברתית הכבדה מוטלת על כתפיי ואני מחפשת אחר אנשים נוספים בבית. מחפשת אחר מפגשים של חינוך ביתי בקרבת מקום, אחר ילדים, אחר אנשים. אנחנו מחפשים את עצמנו במפגשים, נוסעים… חוזרים…נוסעים…חוזרים. אני כבר די בקיאה, מכירה את המשפחות הסובבות אותנו, מכירה את המפגשים ועדיין אנחנו כל הזמן נמצאים בתנועה. אני כל הזמן מחפשת, דואגת שחס וחלילה לא אחסיר חברה חשובה מילדיי!

בשיא ה"אקשן" אנחנו נוסעים מהארץ למספר חודשים. טיולו. כעבור זמן מה אני מרגישה שנטל גדול ירד מעל כתפיי, אני חשה קלילות וחוסר דאגה, אני שמחה, מה השתנה? ואז אני מבינה. אנחנו פשוט נמצאים ביחד. נהנים ממה שיש. אני לא צריכה לחפש חברה ולא לרדוף אחרי אף אחד. לא מפגשים ושום כלום. לפתע אני שמה לב כמה אנרגיה נלקחה ממני בעקבות הנושא החברתי. כמה התעסקתי והשקעתי וחשבתי בנושא.
הטיול נמשך. רגע לפני החזרה לישראל אני נעצרת ומתבוננת. במהלך כל הטיול הנושא החברתי לא הוזכר. לא היתה לנו כמעט שום חברה ועדיין האושר היה גדול. נושא החברה לא עלה כלל משך אותם חודשים. ואז אני שואלת את עצמי מה קרה לצורך החברתי? להיכן הוא נעלם? הוא לא עלה אפילו פעם אחת ולו במילה קטנה. נכון שזהו זמן טיול ולא חיי שגרה, ובכל זאת. אפילו לא עלו געגועים לחברים בארץ. אם ישנו צורך הוא קיים ולא משנה היכן אתה נמצא.

אני מתחילה לתהות מאין הידיעה שלי באשר לצורך החברתי. היכן אספתי אותה בכלל? האם זאת עוד התנייה חברתית שעליה גודלתי? מי בעצם המציא את הצורך החברתי הזה? האם הלחץ החברתי שקיים בנושא נובע מצרכי הילדים או משעמום המבוגרים? האם מערכות החינוך נולדו על מנת לענות על הצורך החברתי של הילדים, או אולי מסיבות אחרות? אני מחליטה להיפרד מ"הידיעה" ולהישאר עם סימן שאלה. אני גומרת אומר בליבי, כשנחזור לארץ אינני חוזרת למירוץ החיפוש אחר חברה ומפגשים. את הנחת והרוגע, שאיתם אנו מטיילים, ניקח איתנו לביתנו ואיתם נחייה את חיינו ומתוכם. מתוך זה שנרגע לתוך עצמנו בחיים שלנו, תבוא התשובה לצרכים שלנו.

אנחנו חוזרים לארץ ואני הודפת את הלחץ החברתי מעלינו, לא מוכנה לחזור לדאגה החברתית. מה שיש – יש. מה שיקרה – יקרה. איפה שיתאים שנהיה – נהיה. הכל בסדר. אני פוטרת את עצמי מהדאגה החברתית ומוסרת את הכדור הלאה. בוטחת בחיים שיספקו לכולם את מבוקשם.
אנחנו חוזרים לחיי השגרה. אני נאבקת בדחף הזה, בהרגל הזה, שנובע מתוכי ודוחף לחפש חברה. אני לא מוכנה לחזור למירוץ חסר השקט הזה.  אנחנו נרגעים לתוך עצמנו. מוצאים את הנחת ולומדים להיות עם מה שיש לנו. לומדים לראות את חצי הכוס המלאה. אנחנו שמחים ומרוצים עם מה שיש לנו. מרגישים שלא חסר לנו דבר, בדיוק כפי שהיינו בטיול. מתוך אותה המלאות מצמיחים לנו החיים מפגשים והתנסויות עם אנשים וילדים. נוצרים קשרים מתוך אותו שקט, מתוך התחושה שהכל בסדר.

היום אני מרגישה בשפע חברתי שפרוש לרגלינו. אנו יכולים פשוט להושיט ידיים ולקטוף כמה שרק נרצה. בעצם לא השתנה דבר מלבד התחושה. הרגשה של מלאות, של שפע ומבחר. במקום תחושת החוסר התמידי שהסתובבתי איתה, במקום החיפוש בחוץ אחר חברה מצאתי רגיעה בפנים. הכל בסדר.

מאז שהסרתי מעלי את הדאגה החברתית נראה שהילדים לקחו את המושכות לידיהם. הם הרבה יותר פעילים וחופשיים בנושא. מפגינים יכולות מציאת ילדים והתחברות מופלאות. נראה שהדאגה שלי היוותה עבורם מחסום.
היום פתוחות לפנינו שפע של אפשרויות. הפכנו מקבצים שמתדפקים על דלתות אנשים לנדבה, לקיסרים שכל האפשרויות בידם.