אוגוסט האכזר

מאת: לוטן ריבל, פורסם בבלוג שלה  המסע האמיתי שלי המסע שלי לתוך העולם ולתוך עצמי

האנרגיות של אוגוסט קשות לי. אני לא זוכרת איך זה היה לפני הילדים (זה קצת כמו לא לזכור גלגול נשמות קודם מבחינתי), אבל בארבעת השנים האחרונות אוגוסט היה חודש אכזר. אני אוהבת קיץ וחום, אבל מה שקורה באוגוסט זה בלתי נסבל מבחינתי. גם יש לי יומולדת באוגוסט! אבל זה לא מצליח לשפר את מצב החודש. בקנטים. אנשים חושבים שבחינוך ביתי זה לא משנה כי אנחנו בחופש כל השנה אז מה ההבדל, אבל יש הבדל או-הו. מעבר לחום הבלתי נסבל, שגורם לכך שאי אפשר לפקוד את כל מקומות המפגש הרגילים שלנו, מקומות מפגש ממוזגים אלטרנטיביים אינם אופציה כי הם עמוסים בטירוף בילדי המסגרות. אנחנו בחנ"ב מפונקים טוב טוב, רגילים למקומות בילוי ומשחקיות ריקים ופנוים. לא משנה, הפואנטה היא שאוגוסט הוא חודש קשה לכלל ציבור ההורים.

599493_348474378559944_1851535711_n
מזג אוויר שטני

אז כל ההקדמה הזאת היא הכנה לסיפור "מה עבר עליי הבוקר", סיפור אימה לאימהות. מדי פעם יוצא לי לספר לחברות על התפרצות זעם שלי על הילדים, וכמעט תמיד התגובה היא הפתעה מוחלטת, מתובלת בכמות נדיבה של הקלה. גם הבוקר חברה יקרה הופתעה לשמוע על האנושיות המתפרצת שלי, וזה גרם לי לחשוב על הבלוג. (כמעט כל דבר בימינו עובר סינון מנטלי אם הוא חומר מתאים לבלוג.) בכל אופן, משהו בכישלונות של אנשים אחרים גורם לנו להרגיש יותר טוב עם עצמנו. אז קבלו קצת הרגשה טובה על חשבוני.

מסתבר שבאוגוסט יום ראשון מרגיש כמו יום שלישי, מה שהופך את רביעי לבלתי אפשרי, ואני אפילו לא רוצה לחשוב על מחר. אני כבר בלי כוחות, בלי אנרגיה, בלי סבלנות, ועם שני ילדים עם הרבה דרישות. הצילו. בכל אופן, ניסינו לצאת מהבית בבוקר, ויולי הייתה בהתרגשות ההרסנית של אחרי יותר מדי טלוויזיה. אז היא מתרוצצת וקופצת וצווחת בקול גבוה ומעצבן כזה שקודח לי חור בעור התוף, בזמן שניל המסכן מנסה לינוק, ואני רוצה שיצליח לינוק כמו שצריך לפני הנסיעה כדי שהוא לא יבכה לי כל הדרך כמו שקורה לאחרונה, והיא משתוללת מסביב ולא מאפשרת לו, ואני מאבדת סבלנות בבת אחת, והיא באה וצווחת לי באוזן, ואני נושמת עמוק את כל הנשימות בעולם ואני לחוצה לצאת כבר כדי להגיע בזמן לחוג ומדמיינת כבר את הבכי של ניל בנסיעה וזה נורא. אני שואלת את יולי אם היא צריכה שאני אחזיק אותי או שהיא מעדיפה להירגע באוטו, ובאופן מפתיע, במקום לברוח ממני בצווחות שמחה והיסטריה, היא מסכימה לצאת מהבית ולהיכנס לאוטו בלי בעיה. אבל אני כבר אחרי אובדן הסבלנות, אחרי הוויתור על להחזיק את כל הכאוס הזה,כבר שמטתי ידיי ולא משנה מה היה קורה עכשיו, ההתפרצות שלי הייתה קורית. נכנסים לאוטו ואין ליולי מוצץ כי לקחה אותו איתה מהאוטו אתמול והיא מתחילה ליילל וניל מתנגד להיכנס לסלקל ומתחיל לבכות וזה הקש ששבר את גב הגמל. אני צורחת מתסכול, זורקת עליה את המוצץ של ניל, חוגרת אותו בכוח וצורחת עוד קצת, תוך כדי שאני דופקת על ההגה עם הכדור שניסיתי לעניין איתו את ניל. ויש רגע קטן שבו הכל מתבהר קצת, כי שיחררתי את הסטרס שהייתי בו, ואני רואה את עצמי מאבדת את זה ואת יולי מבוהלת וניל בוכה יותר, ואני מתביישת בעצמי. והבושה הזאת היא יותר ממה שאני יכולה לעמוד בו באותו הרגע, והיא הופכת מיד לכעס והאשמות. ואני מאשימה את יולי בזה שניל בוכה כל כך בסלקל, והבכי שלו מחרפן אותי ואני פשוט צועקת איתו ועליו. הגרון שלי כבר כואב מרוב צעקות. צועקת ובוכה עם התינוק האומלל שלי. שפל. לא חדש, רק שפל.

my-meme.jpg
פוסט כזה עגום אפשר לעודד רק בעזרת ממים

אני מזהה פה כמה טריגרים. בראש ובראשונה, עייפות. אני מותשת מהעבודה האינסופית הזאת של גידול ילדים ללא שום הפוגה, שום הפסקה, לא ביום ולא בלילה, וזה לא אנושי תנאי ההעסקה האלה, אני דורשת שינויים בחוזה ומיד! טריגר שני זה הלחץ להגיע בזמן. הכניסה לאוטו היא סיר הלחץ שלתוכו מתנקזת כל התארגנות הבוקר; אריזת התיקים, הכנת האוכל, לא לשכוח בגדי ים, איפה המגבות, להחליף לו חיתול, נעליים ליולי, בקבוק מים, לחץ לחץ לחץ שמתנקז לתוך הרגע הזה שנכנסים לאוטו ואין זמן כי כבר עשר וחצי ומי יודע אם נצטרך לעצור בדרך מהבכי של ניל. אההה! טריגר שלישי, וככל הנראה הכי משפיע במקרה הזה, זו רגישות שמיעתית או בעיית ויסות חושי אודיטורי, באיבחון עצמי. יש סיכוי הרבה יותר גדול שאני אאבד את זה אם יש רעשים חזקים ברקע, או יללות בלתי נסבלות או בכי קורע לב ואוזניים. קולות ורעשים ממש סוחטים אותי בלי שאני שמה לב ופתאום אני מוצאת את עצמי חסרת יכולת להתמודד. אם הייתי רעבה או היה לי פיפי (שני טריגרים מוכרים נוספים), אף ילד לא היה יוצא מזה בחיים.

וואו. אז מה עושים אחרי פישול ממדרגה כזאת? קודם כל סולחים לעצמנו. הרי לא התכוונתי לצרוח על הילדים התמימים שלי בעודם יושבים חגורים וטובים מוכנים ליציאה בזמן. זה קצת כמו איך שמגיבים לילדים, מחפשים את הכוונה הטובה. באמת לא התכוונתי, זה השתלט עליי וברח ממני, ובאמת שאני במאמצים עילאיים כל הזמן ומצליחה ממש טוב רוב הזמן. אז התפלק לי וזה היה איום ונורא, אבל אני אנושית וזה קורה וזה בסדר. וכמה מדהים שיש לי את החוויה הזאת עכשיו בשלוף טריה לפעם הבאה שיולי תעשה משהו נורא ואני אוכל לזכור את ההרגשה הזאת של לאבד את זה ולמצוא את הכוונה הטובה שלה ולא לכעוס עליה. נראה לי שזה אחד מסודות ההורות הכי מוצלחים שלי; להשתמש בחוויות שאני עוברת, אחרי עיבוד אמפתי, כדי לעזור לי להבין ולהזדהות ולהגיב נכון לילדים. אז אחרי שאני סולחת לעצמי, אני מתנצלת בפני מי שפגעתי בו. להתנצל בפני הילדים שלי זה חלק מאוד חשוב מבחינתי, ואני אפילו נהנית לעשות את זה. זה כמו שניים במחיר אחד, גם התנצלות וגם דוגמה עבורם איך להתנצל כשהם טועים. אני משתדלת שההתנצלות שלי תהיה יותר עליהם ועל מה הם הרגישו, ופחות עליי ועל התירוצים שיש לי להתנהגות הלא ראויה הזאת ועל להסיר מעצמי אשמה. הם לא צריכים עכשיו גם להיות פגועים וגם לסלוח לי כי לא התכוונתי. הם צריכים לשמוע שאני יודעת שפגעתי בהם ושאני מצטערת על זה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על אוגוסט האכזר

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אנושיות מרהיבה ומוכרת להפליא. תודה !

    אהבתי

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    כל כך מזדהה. יש ימים קשים כאלו שנראה לי שעדיף לילדים כבר בית ספר. לא בטוחה שאני יודעת מה התשובה. לא מרגישה בנוח אבל מודה שנעים לי לראות שאני לא היחידה שמאבדת את זה לפעמים. גם אותי בכי וצרחות מפעילים חזק. גם אם אני שורדת בהצלחה טנטרומים, אני מוצאת את עצמי טעונה עוד זמן רב אח"כ.

    אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s