יום חרא

מאת: מיכל מוטאי

כל החודש חיכיתי להשראה לנושא "ימים גרועים בחינוך ביתי". ידעתי שהוא נמצא מעבר לפינה. היו ימים בסדר… היו ימים ככה ככה… אבל היום היה יום ממש חרא.

הוא דווקא התחיל ממש בסדר. הגדול מצא טרמפ לקייטנה שבה הוא עוזר. רק הייתי צריכה להקפיץ אותו בשבע בבוקר לצומת – בקטנה יחסית לשעה נסיעה של השבועיים האחרונים. טיול עם הכלבה וארוחת בוקר. הכל נראה סטנדרטי.

בעשר הצעיר יותר הלך לשיעור והנסיכה הלכה לבקר את האחיינים שלה. נשארתי רק עם צעיר הבנים ובישלנו ביחד ארוחת צהריים – ממש אידיליה.

גם ההמשך לא רמז על הצפוי – בסך הכל תכננו ללכת עם חבר לפסטיבל אנימציה. ירדתי למכולת להצטייד בחטיפים (רחמנא ליצלן) והטלפון שלי פתאום כבה. בלי אזהרה בכלל נשארתי בלי יד ימין. אי אפשר להודיע לצעיר איפה לפגוש אותי, לא יכולה לדעת מה קורה עם הגדול. אוף…

שלחתי הודעת חירום דרך הטלפון של הצעיר להודיע שאני בלי טלפון. באורח קסם נמצא טלפון חלופי (תודה תודה תודה). רק שבגלל הסיבוב וההתעסקות כמעט איחרנו לסרט. בלי חברי הטוב וויז, גם הנסיעה הפשוטה נראית הרבה יותר מסובכת. בנוסף התעקשתי להגיע לחניון הספציפי שיש בו הנחה – טעות חמורה!

נכנסתי לחניון המפונפן. נראה סבבה. בדיוק הטלפון צלצל… נכנסתי באין כניסה. בקטנה זה חניון… חצי דקה אחרי זה דהרתי לתוך החנייה. מיהרתי מדי. דפקתי את כל הצד של האוטו – ויותר גרוע את האוטו של השכן. היום שלי משתפר מרגע לרגע…

כולי רועדת ועצבנית (ומנסה לשמור על נראות של קור רוח יחסית – בשביל הילדים). השארתי פתק וידוי על האוטו הפגוע. רצנו לתוך הסרט. מיותר לציין שלא ממש הצלחתי להתרכז. הנסיכה עם כאב ראש – הסיבה ברורה לי. היא לקחה את הנשיקה עם האוטו ליד קשה.

מנסה לשדר עסקים כרגיל, מנחמת אותה שיש ביטוח לאוטו וזה שטויות (תודה לזה שלוחש לי את המנטרות האלו מהצד השני של הנייד החלופי). בהמלצת חברים אני חוזרת לאוטו לצלם את הפגיעה. שיהיה תיעוד. טרם הספיקותי לצאת מהחניון בשנית, עוד טלפון.

הצעיר שהיה שקוע במשחק כדורגל סוער ברחבת הסינמטק, השאיר את התיק שלו נטוש לאנחות. אזרח נחמד אסף את התיק לחנותו. רק שני רחובות ליד – אבל בחום המהביל זה נראה כמו נצח. אספתי את התיק וחזרתי למזגן הסינמטק.

מזיעה ומרוטה אני אוספת את צאן מרעיי לכיוון האוטו. האוטו השכן מציץ עלינו במבטים מאשימים…קצת פקקים של תל אביב, זה רוצה לאכול, זה רוצה לשתות – ברור שנבחתי עליהם חסרת סבלנות. ומסכנים, הם באמת לא עשו כלום.

הגענו הביתה. שאבתי חצי צלחת מארוחת הצהריים שהכנתי בבוקר. מחכה על קוצים שהבכור יחזור (שעתיים איחור בקטנה), כי יש לו תור לרופא. הוא לא זמין בטלפון. כבר רצים לי סרטים בראש. אולי חטפו אותו? קרה לו משהו? באיחור אופנתי הוא מגיע כולו חיוכים.

לא אלאה אתכם יותר מדי בהמשך. עוד הספקתי לקנות מיתרים לגיטרה, לחזור הביתה ל 30 שניות, ללכת ללמוד (טלפון לא מזוהה באמצע השיעור גרם לי לכאבי בטן עזים) ולחזור הביתה רצוצה, למתוק שחיכה לי כי הוא לא מצליח להרדם בלעדי.

למרות שניסיתי להיות נחמדה, הצלחתי לנבוח על כל מי שהיה ער באזור – על מה? זה באמת משנה? עוד דקה מקלחת ולמיטה לסיים את היום הזה. קיבלתי אחלה חרא יום בשביל העיתון…

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על יום חרא

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    😍😂

    אהבתי

  2. ורדית הגיב:

    זה חרא זה??? מיכלי יש גרועים מזה:)

    אהבתי

  3. עינבלית הגיב:

    מה לא עושים למען העיתון!

    אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s