יש גם ימים כאלה

מאת: ענבל צור

 יש גם ימים כאלה..
שלא זורם ולא הולך,
ולזה יש מצברוח
ולזה לא מסתדר,
וזו רוצה עכשיו רק עם אמא
ואמא רוצה משהו אחר.

ואז מגיעים התסכולים,
וצצות המחשבות,
ועולות מאי שם האמונות והתהיות.
האם זו הדרך ה"נכונה"?
ומה אני עושה לא בסדר?
אולי משעמם להם ממש?
אולי בכלל עדיף בית ספר?!

לכולם יש ימים כאלה.
בין אם בחנ"ב ובין אם לאו
כולנו אנושיים, עם מצבי רוח וקשיים, תסכולים ושק של צרכים שכרגע לא נענים – התנגשויות…
להיות בחנ"ב משמע לתחזק מערכת יחסים מאוד אינטנסיבית, מורכבת, של מספר שותפים לדרך, בגילאים שונים. והקשיים שצצים – בהתאם.
איפשהו נראה לי כי הימים האלה, הלא נחמדים, קשים באופן קצת אחר להורים בחינוך ביתי.
בי, הם מעלים את כל השאלות והחששות והתהיות באשר לדרך בה בחרנו כהורים לילדינו. הם מעוררים בזיק של ספק, ולעיתים גם ייאוש.. הם מציפים קולות הסביבה שאני מקפידה להשתיק.

האם חינוך ביתי זו באמת הדרך? אולי אני עושה משהו לא בסדר? איך בכלל חשבתי שאני יכולה להתמודד עם העומס הזה ללא הפסקה? אולי הם יותר מדי זמן ביחד, וזקוקים לנפרדות? אולי אנחנו יותר מדי זמן ביחד? איפה אני כאדם תופסת את מקומי בעולם הזה כשאני עמוסה כל כך ביום יום שלנו.

הימים הללו מציפים בי את הטווח הלא פוטוגני של הרגשות בחינוך הביתי, אולי חלקכם מכירים אותם, ואשריי אלה מכם שלא. תסכול, בלבול, תחושת אובדן הדרך, ספקנות….

שאלות של יחסינו לאן, והאם זה עוד יכול לעבוד לנו. ולמה זה בכלל כל כך מפריע לי שיש את הקשיים הנורמליים הללו? אולי כי האחריות הכמעט בלעדית מוטלת עלינו ההורים, ו-וואלה! זה מפחיד לפעמים.

ומה בעצם תפקידן של השאלות הללו?
להאיר לי את המקומות שכבר פחות עובדים לנו כמשפחה
להכווין אותי אל דרכים חדשות..
לראות את הצרכים המשתנים של כל אחד מילדיי, וגם את אלה שלי.
ואולי פשוט זה העומס הרגעי שלא השאיר בי מקום לעצמי, אז אני בועטת במטרה למצוא את המרכז שלי חזרה.

אחרי שהתבלבלתי וכעסתי, אני עוצרת לנשום… חזרה אל תוך עצמי. מתחברת למקום שלי…נזכרת  שהחיים דינמיים, והצרכים שלנו כמשפחה בחנ"ב משתנים. עד עכשיו התחברתי מחדש לבחירה שלנו לגדל את ילדינו בבית. עד עכשיו בסך הכל אנחנו מרוצים, למרות הקשיים, רואים גם את חצי הכוס המלאה. מי יודע, אולי יבוא גם היום שנבחר בחירה אחרת…