מתנה בהזמנה – המלצות מעשיות

מאת: שרית חייט

לפני כשנה, בדרכנו לסיור במוזיאון המדע בעיר הקודש רכבנו שבק חיים.
בפשטות, ללא אזהרה מוקדמת, הוא נעצר על אחת העליות של כביש 1 וקבע: עד כאן!
הודות לכך זכינו לתור את אזורי הספר שמעבר למעקה הבטיחות ולמדנו להסתדר עם רכב אחד אדום וקטן.

גם השנה הגיעה אל פתחנו ההזדמנות לתור את עיר הקודש על שלל מוזיאוניה.
תהיתי לעצמי אולי כדאי להימנע ולוותר, כשזיכרון העבר חג מעלי בשביעות רצון.
החלטתי לשאוב את האבק,  להתמקד בהווה, לפתוח דף חדש, ליצור לעצמי חוויה מתקנת ולצאת להרפתקה.
כמו כן החלטתי להתחדש בשימוש בתחבורה ציבורית.

זיהיתי שאל התחבורה הציבורית מקושרת תפיסה של חוסר נוחות וסרבול, פוטנציאל למסכנות ותחושת קרבנות וחשש מאיבוד שליטה. בדקתי שוב ושקללתי. החלטתי לנסות בכול זאת. מוכנה לגלות שצדקתי או להיות מופתעת לטובה. להשתחרר מתפיסות מגבילות זו תמיד מתנה.
התנועה החדשה התגלתה כמוליכה ונעימה. עם זאת, במעברים הפנים עירוניים ממקום למקום לצד החוויות החדשות  הונכחה התפיסה הישנה: חפץ חשוד ברכבת הקלה, עיכוב לא צפוי, חום, צפיפות, התבלבלות בדרך, מסע ארוך על האוטובוס הלא נכון – הרבה דרמות וסערות רגשיות במציאות החיצונית.
מצד שני הרגשתי שהתקשורת היא בלתי אמצעית וישירה. מגע עם אנשים. עם החוויה. עם העיר. הכרות ממקום שונה.

בשבוע שלאחר מכן, לקראת הסיור השבועי לירושלים שוב התלבטתי בנוגע לתחבורה. זיהיתי שאני מוכנה להתגבר על הפחד לנהוג בעצמי וכך היה. הרכב האדום הקטן התעלה והוביל אותנו אל יעדנו באיטיות נסבלת ובגבורה.
לצד הנוחות והיעילות מצאתי את עצמי גם הפעם מתניידת רגלית ממקום למקום הודות לבעיות חנייה ומתעכבת בנסיעת החזרה בגלל תאונה.
למרות שהמציאות החיצונית הציבה בפני את אותם אתגרים, תפיסת הביטחון, הנוחות והיעילות עדיין השתמרה, היות וזה מה שאני מכירה. אני עדיין בשליטה, גם אם אני עומדת על הכביש קרוב לשעתיים ומחכה דרוכה להוראות מן המשטרה. 

בשבוע השלישי (והאחרון לעת עתה) של סיורי עיר הבירה, הקשבתי פנימה וגיליתי שאני רוצה לשוב אל התחבורה הציבורית.
הסכמתי להודות שנוח לי שמישהו נוהג עבורי, במיוחד בתום הפעילות כשאני עייפה.
רציתי לשוב אל החוויה הישירה, אל המגע הבלתי אמצעי עם הסביבה, אל שיחות החולין עם הנוסעים האחרים או עצירה ספונטנית מול חנות שמושכת את העין או הלב.  גם אם זה פחות "נחשב" וזוכה לתדמית פחות מנצנצת בעיני ובעיני הסביבה.
כמו תיירת בממלכה חדשה וקסומה החלטתי להתלהב ולהתרגש, להסתקרן מן הבלתי נודע הצפוי לנו.
וכך היה.

זיהיתי שהתקיימו עבורי שתי מציאויות במקביל ויכולתי לבחור בכל רגע בזו שאני רוצה.
להיות בשביעות רצון או בחוסר, אכזבה ואומללות.
זיהיתי שהרצון שלי התממש באופן לא צפוי ולקח לי זמן לזהות אותו ולשמוח על כך שהוא נוכח.

לדוגמה, במעבר הרגלי בן שני המקומות שביקרנו בהם ראיתי את נתיב הקרבנות על כך שעלינו לכתת את רגלינו בצהרי היום, ואילו רק היה לנו רכב ממוזג שיוביל אותנו למחוז חפצנו.  למה אני ולא הם. למה לי אין. הצלחתי לדמיין את הקושי, לשמוע את הקיטורים, למחות את אגלי הזיעה הנוטפים, כל זאת כשאנחנו עדיין נמצאים במזגן הנעים 🙂
לצד שביל המסכנות זיהיתי את הדרך אל האושר, ויכולתי לבחור ולשמוח על החברותא הנעימה ועל כך שיש מי שצועד עמנו, על כך שזכינו בהדרכה ממדריכת טיולים מוסמכת, על החוויה הצפויה לנו, על המקומות החדשים שנראה.
נזכרתי שזה בעצם מה שאני מבקשת  עבורנו זמן רב, שנטייל ביחד, שנגביר את כושר ויכולת ההליכה הרגלית שלנו.
נכון שבדמיוני צעדנו בשביל ישראל, במסלולי טיולים מדהימים וממושכים, כובשים פסגות, פוסעים בנתיבי נהרות, חוסים בצל מפלים, אבל גם מעבר בין שני מוזיאונים יכול לתת מענה לאותו רצון, אם בוחרים.
כל שרציתי היה נוכח אל מול עיני ובהסחת הדעת מתוך ההרגלים והציפייה לידוע בקלות הייתי יכולה לפספס, לטעות בזיהוי ולזלוג אל תחושת העול המוכרת.
הרגשתי וידעתי ששתי המציאויות זמינות עבורי ואני יכולה לבחור: "לשבת בחושך" או לנוע באור.
הדרך הייתה קצרה ונפלאה. אפילו מזג האוויר היה ידידותי. המציאות שיקפה את בחירתי.

ההתנסויות שצברתי הוכיחו לי שהמשמעות והפענוח שנתתי למה שקורה הם אלו שקבעו איך אחווה את הדברים. וברגע שקלטתי שהכוח בידי יכולתי לבחור. להסכים לכך שגם ברכבת התחתית וגם ברכב שלי התעכבתי לנוכח אילוצים חיצוניים כפויים וההחלטה איך להגיב היא שלי.

בימים אלו, בהן מתארגנות התכניות לשנת הפעילות הקרובה אני חשה ביתר שאת את תחושת ההישרדות. את החוויה שאין מספיק לכולם. אין מספיק מקום. אין מספיק ימים. אין מספיק ילדים. יש יותר מידי. דבר בא על חשבון דבר.
שכל משפחה לעצמה, באשליה של נפרדות.
ואני עוצרת ומזכירה לעצמי, שיתכן וגם מה שעטוף בנייר עיתון מלוכלך וישן יכול להכיל אוצר.
גם כשפעילות מתבטלת, נרשמתי לקבוצה אחת והתקבלתי לאחרת.
יכול להיות שהכול מדויק, שזה מה שרציתי והוא מתממש בעטיפה לא מוכרת.

גם לנו הייתה הזכות לגדול ולצמוח הודות לכך שמסיבות טכניות לא נמצא לנו המקום הרצוי בפעילות וותיקה ונחשקת.
עברנו דרך שברון לב גדול, הרבה דמעות והזדמנות לרופף את הקשר בין תחושת השייכות והגדרת הערך העצמי לפעילות מסוימת. יהיה לנו טוב בכל מקום שנהייה בו! אנחנו תמיד שייכות וחלק. יתפנו לנו משאבים לפעילות מדויקת יותר.

לאחר שיצאנו מן המשבר והסכמנו לוותר העניין הסתדר.
הפתרון שנמצא לאחר השתדלות ומאמצים היה פיצול בין שתי קבוצות, כשאחת מצטרפת אל שאר חבריה ואחת עוברת לקבוצה חדשה, עם ילדים יותר צעירים.
גם כאן זיהיתי שבעצם קבלתי את מה שרציתי, שהפתרון תואם את  הצרכים שלנו לפחות בחלקם, גם אם זה לא מה שתכננו או היה לנו בעבר, גם אם כלפי חוץ הוא יכול להיראות לא מיטבי או אפילו מאכזב, פוגע, "לא צודק" ומעצבן.
יכולתי לבחור ולהתמקד ברצון הטוב שהופנה אלי, במקום לבחון מה אחרים מקבלים או השיגו לעצמם.
יכולתי להחליט שזה מתאים לי ולוותר על ה"דרמה".

להפתעתי גיליתי שלקחת אחריות ולוותר על המסכנות זה לא תמיד קל.
לעומת זאת להתמקד במה שלא קבלתי ולשכוח את מה שכן דווקא די רגיל וטבעי וקורה לעיתים מבלי שאני שמה לב.
שאני רגילה להתמודד עם קשיים ואתגרים, להתפתח מתוך חיכוך, ולומר בפשטות: "תודה, זה מה שרציתי איזה כיף!" פחות מוכר לי. להסכים לקלות.
לומר בלב שלם ופתוח יצא לטובה ולהאמין בכך. באמת לדעת שכל מה שמגיע לטובתי ולהודות עליו.
להתמקד בטוב שאני מזהה ולהתעלם מדברים שנחווים כפחות נעימים, מן הצרימות והרעשים הנלווים.
להחליט להעביר את המשקלים מן העוולות והאכזבות, מהמסכנות והקיפוחים אל ה "טוב. תודה. נעים!"
זיהיתי שברגע שהצלחתי לבחור נעשה לי קל. השבתי לעצמי עצמה. הצלחתי להקשיב למנגינה שבפנים.
ומה שבעיקר נדרש ממני זה ללמוד לאפשר ולהסכים.
להסכים לבחון, לנסות ורק אחרי להחליט אם אני רוצה לשנות.
לעצור להתבונן ולהעז אם נדרש לפסוע גם בשביל צדדי או חדשני.
לעמוד בנחישות ובחמלה מול המחשבות המוכרות, הרגשות הידועים ולהגיד: "תודה! עד כאן. לא כרגע. עכשיו זה לא מתאים. את זה אנחנו כבר מכירים. בוא ננסה דברים אחרים".
לאפשר לגוונים חדשים להשתתף בתמונה, בסרט שאני יוצרת ומקרינה.

ולסיכום הלמידה, אני מזכירה לעצמי את ההמלצה
להתמקד בהווה ולהסכים לבוא חדשה ונקייה אל מה שקורה,
לשחרר את עצמי ואת האחרים ממה שאני יודעת ומכירה,
להקשיב לרצון הפנימי שנובע מתוכי,
לקחת אחריות על מה שאני יוצרת,
להשתדל ולזהות את המתנות בלי  קשר לעטיפה.
להתמקד בטוב גם אם הוא נחווה כמצומצם. להזרים אליו את תשומת הלב ולהפחית את עוצמת הקול של כל השאר.
לפסוע, מתלהבת וסקרנית, מוכנה ללמידה,  מתוך ידיעה והחלטה שהדרך חדשה.
בהצלחה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על מתנה בהזמנה – המלצות מעשיות

  1. ורדית הגיב:

    אוצר בנייר עיתון מלוכלך!!! כמה קשה להאמין שפשוט צריך לפתוח את העטיפה ולרצות…כמה קסם יש במילים שלך

    אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s