רגל פה רגל שם

מאת: ענבל כהן מידן

ימיי החופש הגדול מעוררים געגוע ישן. כאב מודחק וכמיהה לשלם אחר. התמונה המשפחתית נפגשת עם חלום אשר באומץ נשאר רק חלום.

מפגש מציף בין רציונל ורגש מייצר מחשבות מחשבות ורגשות למכביר. וידיעה שעוד תקופה הצלצול יופיע שוב ונחזור לשגרת חיינו המאתגרת, המפוצלת. ושוב אאלץ להיפגש ולהפגיש בין שני עולמות שונים וזרים ולפגוש בם בתוך ביתי שלי.

אמשיך להיות המוזרה שמלווה כל בוקר לכיתה, אוספת כל צהריים, זאת שלפעמים לא שולחת סתם כי לא מתאים, זאת שתמיד שמחה כשיש חופש, שלצדי תמיד עוד שניים שרצים וקופצים וממש לא מעניין אותם שפה שקט לומדים. ואין ספור פעמים עוד אשאל 'באיזה גן הם?', אמשיך לענות בשעמום 'הם איתי בבית', ואמשיך לפגוש מבט ספק תמוהה ספק מפותע. תגובות למפרע..  וממשיכים.

אמשיך להיות המוזרה שמגיעה לכל מפגש ראשונה ועוזבת ראשונה, או במילים אחרות, אמשיך להיות שבויה בתוך מערכת צלצולים זרה לא גמישה. לתמרן לג'נגל, לקבל החלטות כאשר ברור שבכל אחת מהן מישהו מפסיד משהו, להגיב באמפתיה למורת רוח של זה או אחר מהילדים, אמשיך לגמגם, כן.. אבל.. הגדולה שלי… כאשר אשאל 'אתם בחינוך ביתי?', אמשיך לספר לכל משפחה חדשה שנפגוש שיש גם אחת מקסימה, גדולה, בביה"ס.. כן.. בביה"ס.. מורכב.. היא רצתה.. התאים.. אבא.. אמשיך לטפטף פנימה דמעה או שתים בכל פעם שהיא לא איתנו ולאהוב לאהוב ולהשלים שזהו הסיפור המשפחתי שלנו, לאהוב אותו, לאהוב אותם. לקוות שלנצח לא אשלים ותמיד ארצה אותם, את כולם, כמה שיותר קרוב.

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על רגל פה רגל שם

  1. בת שבע טולדאנו הגיב:

    כתיבה מהממת!

    אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s