סיפורו של מטבח

מאת: שרית זיק חייט

סיפורו של מטבח פלסטיק, הכי פשוט, עממי, המוני, תעשייתי, בטח נקנה באחת מחנויות הרשת הענקיות,
שעומד בגאון בביתנו יותר משש שנים.
הוא לא הוכן ביד אוהבת משידה ישנה, או לפחות מעץ איכותי. הוא נקנה הודות לחגיגות ציון יום הולדתה הרביעי של בכורתי, משומש, ביד 2.
אותה אם מכרה אותו ברגשות כבדים לרגל יום הולדתה השישי של בתה והחלטתו של אביה שבשלה העת עבורה להיגמל ממשחקים כגון אלו.
הוא התקבל בזרועות פתוחות מחבקות,
מלווה בעדת כלי מטבח, סירים, סכו"ם קנקנים ושלל פלסטיקים צבעוניים, היישר אל ליבו של הסלון.
לאחרונה מעמדו נחלש. צעירתנו בת כמעט התשע עדיין רוצה אותו בסביבה למרות שהשימוש בו פחת.
כרגע מככבים בסלון בתי הבובות…

זהו גם סיפור של המטבח האמיתי, החלל שמאפשר לי יצירתיות וזמן לעצמי, מרחב ביטוי והגשמה. ולעיתים עוטף אותי בעוצמה ואני מרגישה חנוקה בתוכו, אבודה, שקועה עד צוואר במטלות וחובות. 

וזהו גם סיפורו של החלון המצוי באותו מטבח, המהווה גשר אל החוץ ומאפשר לי לנדוד ולעוף במידת הצורך. מזכיר לי שהדלת פתוחה ושתחושת המחנק היא פנימית ונבחרת. 

החינוך הביתי והשהות בבית במרחבי הבחירה והזמן החופשי מאפשרים לנו להתרועע עם המטבחים, לשוב אליהם, למצוא בהם שימוש חדש, תואם הווה.
מתאפשר לנו לקבל את עצמנו יותר ויותר מבלי להשוות ולמדוד את עצמנו לסביבה, למה מקובל בחוץ, אצל אחרים.
לשהות בתוך ביתנו, מרחבנו הפנימי.
ואז ניתן להמשיך ולשחק במטבח או לרצות אותו בסביבה גם בגיל תשע, או לפחות להתבונן ברצון ולחקור מה עומד מאחוריו. יש זמן. יש מרחב נקי וריק לביטוי עצמי. יש זמן לעצמנו, לבחינה עצמית, לראות מה השתנה, לבחון מה אנחנו באמת רוצים, להיות כמו שאנחנו באמת, להשיל מסכות או תדמיות שאנחנו עדיין אוחזים בהן בחוץ.

מה יש בהם באותם ימי בית שלעיתים מבטאים את כל החופש, רווחה והקסם שבבחירתנו ולעיתים ארוכים, מעצבנים ומשעממים. מה קובע איך יתהווה היום?
ימי בית עבורי הם אותם ימים בהם אין תכנית קבועה מראש, ואנחנו באמת בוחרים בכל רגע מה מתחשק לנו לעשות. אין חוגים, או מפגשים או אילוצים חיצונים. אנחנו עם עצמנו, כל אחת עם עצמה, וכולנו אחת עם השנייה.
אלו הימים שמאפשרים לנו לחוות את כולאנו במלואנו, לגלות מי אנחנו, לקלף עוד שכבה בדרך אל גלעין המהות. 

כשאני מצליחה לנתק את עצמי רגשית ולהתבונן אני רואה שהימים הללו יכולים לזרום באופן הרמוני ומדויק. לעיתים אני מחליטה שזו הזדמנות לעשות משהו "חשוב", אחד מה"צריכים" ואני מנסה להשליט את רצוני.
בדרך כלל שותפותיי המהממות מעמידות אותי במקום ומבהירות שהן נהנות לשחק ולנוח, לקרוא בנחת ולשהות בחופש. לבחור.
גיליתי שבימים הללו, האמונה שאנחנו צריכים לעשות דברים "ביחד" צפה ביתר שאת למרות הרצון האמיתי שלנו להתכנס פנימה. ואם אני מצליחה להרפות, בדרך כלל אחרי שכל אחת עם עצמה, אנחנו מוצאות את עצמנו ביחד..
גם הפחדים שאנחנו לא לומדים/עושים מספיק עלולים לנצל את ההזדמנות ולהגביר את קולם…
וזו גם הזדמנות להתיידד עם ה"יעילה" שבתוכי שרוצה "לנצל" את הזמן בצורה "הטובה" והמוערכת ביותר ולהזכיר לה ולי שברגע שפועלים מתוך משמעות ורצון פנימי אנחנו על הנתיב, וכל בחירה טובה, והערכה חשובה היא הערכה עצמית שאני יכולה לתת לעצמי. 

הימים הללו הם ימים של חסד, גם כשהם מאפשרים מפגש עם תכונות שאני פחות אוהבת בעצמי, ושכמובן משתקפות ביתר שאת בבנותיי..
יש זמן לראות, לחוות, להרגיש, להציף,
לפעמים זה מרגיש כמו מעבר דרך שכבות, ואחרי שלא מתרגשים מהשעמום ומסכימים לשהות בו, מתוך הריק המאפשר צומחים הרבה רעיונות, השקט מאפשר לשמוע את הקול הפנימי הענוג…

לאחרונה גיליתי שאני יכולה להתווסת ולמזג את ימי הבית עם ימי השגרה. לדייק את ההתנהלות שלי גם בימים שיש בהם תכניות. לשנות את הגישה שלי כלפי מה שקורה לי ומה שאני בוחרת לעשות.
להכניס את המשמעות והרצון הפנימי לכל דבר פעוט ויומיומי…להפוך את השגרה ללא שגרתית, להסתקרן, להסכים להפתעות, לשחרר את התפיסות המוכרות, לאפשר התחדשות לעצמי ולכל מה שסובב אותי, באופן מתמשך ויומיומי.
ואז אני בחופש המשכי,
בתוך מרחב הבית הפנימי שמרחבו הוא עלסופי.