קשה וקל

מאת: רונית סלע. מתוך באופן טבעי גיליון מס' 61 בנושא אמונה נובמבר-דצמבר 2005

1. קשה הוא קל

כבר כילדה התקשתי להבין איך אוכל להיות אמא, למרות שידעתי בוודאות שזה יקרה. מתוך צפייה בהורים שלי, ובהורים אחרים, זה נראה לי כל כך קשה. קיוויתי שזה אחד הדברים האאלו שאבין כשאגדל, בערך באותו הזמן שבו קפה שחור יהיה לי .טעים והחדשות יהיו הדבר הכי חשוב בעולם

אבל בדיוק כמו שקפה שחור לא הפך טעים יותר עם חלוף השנים והחדשות לא נהיו מעניינות, כך גם האמהות נראתה לי עדיין קשה, אפילו בלתי אפשרית – החל בלילות ללא שינה (מהמידע המועט שקיבלתי נראה שזו כל המהות של גידול ילדים – עייפות נוראית), דרך ההתמודדות עם שילוב בין קריירה לאמהות, וכלה בריבים הנוראיים של גיל ההתבגרות. התבוננתי בהורים שלי, והיה לי ברור שככה לא עושים את זה, אבל לא ראיתי בשום מקום מודל טוב יותר, נכון יותר.

ואז נכנסתי להריון, קראתי את עקרון הרצף, ופתאום הכל הסתדר (טוב לא הכול, אבל לפחות חלק גדול מהעניין) – כשישנים עם התינוק במיטה, לא צריך לקום אליו בלילה.

כשמחליטים שהאמהות עומדת בראש סדר העדיפות לא צריך לעשות תמרונים מטורפים. וכך זה המשיך – נחשפתי לרעיון של חינוך ביתי והבנתי שהרבה בעיות וקשיים שחוויתי בילדות – הלחץ של הבוקר, האינטנסיביות של הטיפול בילדים בשעות אחר הצהריים, לא יתעוררו בכלל כשחיים יחד בבית .

במהלך השנים גיליתי שמה שאני מרגישה כנכון, גם אם זה נחשב קשה בסופו של דבר הוא יותר קל.

אחרי ארבע שנים בביתף בהתחלה עם ילדה אחת ואחר כך עם שתיים, פתחו בצבעון גן, ובתי הבכורה התחילה ללכת אליו. כמה חדשים מאוחר יותר גם הקטנה הצטרפה. פתאום היה לי זמן, כמה שעות בבוקר בהן יכולתי להיות בשקט, לעשות את עבודות הבית, לכתוב ולקרוא, בלי הפרעות. הכל היה הרבה יותר קל כביכול. אבל היה לי קשה. זה היה קושי מסוג אחר – ריק, עצוב, מנותק. משהו בי התקומם נגד השקט הזה, נגד הפנאי המלאכותי הזה. כמובן שהגן גם הכניס לחיינו את הקשיים הצפויים – הצורך להגיע לגן בבוקר, בזמן, הניגוד שבין השקט של הבוקר לאינטנסיביות של אחר הצהריים, הכניסה של גורם חיצוני לחיינו שפתאום צריך להתחשב בו. אחרי שנה הבנות חזרו הביתה, ולמרות הקשיים הרגשתי שקט פנימי, סיפוק ושמחה שנתנו לי כוח להתמודד והפכו את הבחירה המחודשת בחינוך ביתי לקלה ונכונה בשבילי.

כשקראתי על גידול ילדים בלי חיתולים זה נראה לי מוגזם. זה באמת קשה, חשבתי לעצמי. זה אולי מתאים לאמהות הפלא, המושלמות, הרגועות, אבל זה לא בשבילי. ובכל זאת, משהו ברעיון קסם לי, דיבר אלי ברובד עמוק שבו קשה וקל אינם קיימים. מצאתי את עצמי מספרת על הרעיון הזה בהתלהבות לאנשים, תמיד ממהרת להבהיר ש"לי אישית זה לא מתאים, אבל יש נשים שעושות את זה".

נכנסתי להריון שלישי, והשתעשעתי במחשבה שאולי אנסה, סתם, כמו מין משחק כזה, לא באמת.
זה נראה מטורף – התעתדתי ללדת בחורף, עם שתי ילדות בבית, והתקשיתי להתאים את ההיבט הזה של אמהות, שהרגשתי שהוא כל כך נכון ברובד ההוא בתוכי, לתיאוריה שלי שמה שנכון הוא גם קל.

אחרי הלידה ויתרתי על כל העניין מתוך סערת ההורמונים והעייפות, אבל אחרי חודש, בעידודו של בן זוגי, החלטתי לנסות. זה היה בלילה, לפני שהלכנו לישון. התינוקת בכתה, וברגע פתאומי של הארה הורדנו לה את החיתול. היא נרגעה מיד, ופתאום זה היה כל כך פשוט – לדעת מה צריך לעשות, ואז לעשות את זה. כמו במקרים רבים אחרים – האינסטינקט האימהי הנסתר והשכוח בתוכי היה זקוק לחיזוק מבן זוגי, וכשזה הגיע פתאום היה קל ופשוט ללכת על זה.

אז הגיעה גם התשובה שיישבה את הסתירה בין הדרך בה תפסתי את גידול הילדים בלי חיתולים (כמאוד קשה) ובין התאוריה שלי – שהנכון הוא הקל. אינגריד באואר (שפרסמה ספר בנושא) מזכירה במאמר המצוין שכתבה על אותו עניין שכאשר אמהות נחשפות לרעיון הזה הן תמיד חוששות שזה נורא קשה, ועל כך היא עונה שכשפעוט נגמל מחיתולים מקובל לחוות שבועות ואף חודשים של קושי. כלומר – מדובר בתהליך ממושך, בדיוק כמו שפיתוח התקשורת עם התינוק בנוגע לצרכים לוקח זמן וכרוך בפספוסים (וכמובן שאי אפשר להשוות בין פיפי של תינוק קטן שרק יונק לפיפי של פעוט).

2. קשה או קל

ועל אף התאוריה המוצלחת שלי – לפעמים (או שמא עלי לומר  – לעיתים קרובות…) באמת קשה לי. מאוד. יש ימים שבהם נדמה שהקושי הוא מעל לכוחותיי.
"לא קשה לך?" שואלות אותי תמיד אמהות כשהן שומעות שאני עם הילדות בבית.
"כן, קשה, קשה מאוד" הייתי עונה, נאמנה לאמת (כי הרי באמת קשה לפעמים), חצי מתנצלת, מרגישה שהתשובה לא מדויקת.

פעם אחת, כשמישהי שאלה אותי את אותה שאלה הגיעה פתאום תשובה אחרת. היא (השואלת ) בדיוק חזרה משבוע ויפאסנה, וכששאלה אותי אם לא קשה לי אמרתי לה – "זה כמו שאני אשאל אותך אם זה לא נוראה קשה, לא לדבר, לשבת במדיטציה במשך שעות. כן קשה. אבל זה לא בהכרח מה שיגרום למישהו לעשות או לא לעשות ויפאסנה, לחנך בבית או לשלוח לגן".

עצם זה שהשאלות האלו נשאלות, תמיד בהרמת גבה ומתוך קושי אמיתי להבין, מעיד על הנטייה האופיינית לתרבותנו לברוח מקושי, במיוחד כשמדובר בגידול ילדים. גם ללמוד משפטים זה קשה, אבל פחות סביר שנשים שבחרו בקריירה של עורכות דין נשאלות חדשות לבקרים אם חייהן לא קשים מידי.
ובכלל, מה זה קושי? מי מגדיר מה קשה ומה קל? ומי אמר שקושי הוא דבר רע? בכל חוויה יכולים לעלות קשיים, וגם לקושי יש הרי תפקיד. על מדרגה רכה אי אפשר לדרוך, מדרגות צריכות להיות קשות בשביל שנוכל לטפס, להתעלות.

דרך השקט, ההקשבה והאינטימיות שהאמהות הטבעית מעודדת ומפתחת, אני מתקרבת לעצמי, ליכולותיי, ואז גם כשקשה – קל, ובכל מקרה, קשה או קל, זה בכלל לא העניין.

אני מתבוננת ברצון לברוח מהקושי, מהכאב, ולמצוא פתרון גורף ומיידי, ואני לומדת להיות בו, לקבל אותו, ולהיות שם גם ברגע הבא, כשנפתח מרחב חדש בזכות זה שהייתי, שלא ברחתי.
והפגישה עם הקושי הופכת את הרגע הבא לקל יותר, את החיים , שמורכבים מהרבה רגעים, לקלים יותר.

"זו לא יותר עבודה, זו עבודה אחרת לגמרי".

*המשפט האחרון הוא ציטוט מהמאר של אינגריד באואר (ניתן למצוא קישור אליו באתר הקהילתי) – natural infant hygiene – a gentle alternative to long term diapering

Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה באופן טבעי, חינוך ביתי, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s