חיים בשביל לאכול או אוכלים בשביל לחיות

בכל מה שקשור לאוכל אני באה ממשפחה יקית. זה לאו דווקא קשור לארץ המוצא, זה יותר קשור להתנהלות. בארוחות אצל סבתא שלי, כל ארוחה היתה מסודרת ומדוגמת. אם מלכת אנגליה היתה מגיעה לביקור, הכל היה מאורגן לפי כללי הטקס. הצלחות ממוקמות X סנטימטרים משפת השולחן, עיטורי הפרחים עליהן כולם פונים לאותו כיוון, הכוסות מיושרות במסדר והמפית מקופלת למשעי.

ברור מאליו שההתנהלות בארוחה מתוקתקת שכזאת צריכה להיות בהתאם. אם קמנו מהשולחן באמצע האוכל זה לא התקבל בהבנה. צריך לשבת יפה ליד השולחן ולאכול בנימוס ובאיפוק. כמובן שהארוחה כוללת מספר מנות והארוחה היא ארוע לכל דבר. כל מנה הוכנה בקפידה ולפי מספר האורחים.

אצל אמא שלי הסדר נשמר בעיקר בארוחות הרשמיות (אלו שהסבתות נכחו בהן כמובן). אבל גם בארוחות ה"פשוטות" נשמרו כמה מקובלות. ברור שלא מנשנשים מהאוכל לפני הארוחה, כולם יושבים לאכול ביחד, מצפים מכולם לשבת ליד השולחן ויש סדר למנות. שום דבר נוקשה מדי, מבחינתי זו היתה הנורמה, לא דמיינתי בכלל שקיים משהו אחד.

כשנסעתי לטיול הגדול אחרי הצבא, נתקלתי גם בתרבויות אחרות. בתאילנד גיליתי שלגמרי מקובל להגיש את כל המנות לשולחן בבת אחת. זה היה נראה לי סוג של קוריוז, חוויה מעולם אחר. ואז פגשתי את בן זוגי. אצלו במשפחה ההתנהלות סביב האוכל שונה בתכלית השינוי.

קצת קשה לתאר את כל הניואנסים שמסביב לתרבות האוכל, אבל אתאר ארוחת יום שישי משפחתית. אנחנו בדרך כלל מגיעים בצהריים. כשאנחנו מגיעים, הסירים על הגז, וכל האוכל כבר מוכן. בהדרגה כל המשפחה מתכנסת. מי שרעב ניגש לסיר, מוזג לעצמו אוכל ומתיישב לאכול. בדרך כלל בכל רגע נתון יהיו כמה אנשים ליד השולחן ויאכלו ביחד. אין הכרזה על ארוחה מסודרת. אין שולחנות וסכו״ם ערוכים, אין הכרח לשבת בזמן מסוים וגם אין הגבלת כמות. האוכל מספיק כדי להאכיל גדוד שלם של אנשים (אם במקרה יעברו ברחוב, יריחו את האוכל המשובח ויחפצו לאכול גם). הרבה פעמים אותו אדם יאכל מנה קטנה אחת. ויותר מאוחר ייקח לעצמו תוספת ויישב לאכול שוב. אף אחד לא מסתכל, לא מתעניין ולא סופר. הכל חופשי ומזמין.

מדובר בשתי תרבויות שונות לגמרי של אוכל. לכל אחת מהן יש את הקסם שלה. לא פעם אני מתלבטת מה עדיף בעיני. מצד אחד אני אוהבת את הזרימה הטבעית של הארוחה כאשר אין לחץ לשבת ביחד וכל אחד אוכל כשהוא רעב. מצד שני אני אוהבת את הטקס שבו כולם יושבים ביחד לשולחן ומשוחחים. מבחינה תזונתית נראה לי נכון מצד אחד שכל אחד אוכל בדיוק כפי שמתאים לו, אבל מצד חמישי יש משהו בכמות מדודה מראש שנראה לי נכון בעידן השפע שבו אנחנו חיים. מה שמדהים בעיני, שכך או כך השולחן והאוכל הם סוג של מרכז שמכנס את כולם ביחד. כך או כך האוכל הוא מרכיב מרכזי בחוויה הזאת.

אצלנו בבית יש סוג של שעטנז של שני הסוגים. ולא תמיד זה לגמרי ברור מאליו. מצד אחד כל מי שרעב מוזמן לקחת לעצמו אוכל בכל שעה ביום. זה לא אומר שאני אכין משהו, אבל המטבח פתוח וכל מה שנמצא בו נגיש ומזמין. מצד שני אני כן מצפה מהילדים לשבת ביחד לשולחן ולאכול, ברוב הארוחות. גם אם מישהו עסוק בפעילות מסוימת, לרוב הוא יפסיק אותה לצורך הארוחה. אבל אם מישהו לא מעוניין לאכול,  לא נכריח אותו להצטרף (זה לא קורה הרבה, אצלנו כולם פיראנות).

כשבן זוגי רעב, הוא ייגש למטבח ויכין לעצמו משהו לאכול. הרבה פעמים אני מתרעמת על ״חוסר הסוציאליות״. איך זה שהוא לא מזמין את כולם לאכול איתו? מה פתאום הוא אוכל כשעוד חצי שעה כולנו נשב לארוחת ערב? הוא מצידו לא מבין מה אני רוצה ממנו. ופתאום תוך כדי שאני כותבת נופלים לי האסימונים. הוא עושה פשוט את מה שהוא רגיל.

Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s