כמה אפשר לדחות?

מאת: מיכל מוטאי

את הפוסט הזה דחיתי המון. כמה המון? בוא נאמר שהעיתון צריך כבר לצאת. אפשר להגיד שאלא אם כן הייתי יודעת שהדדליין שלי הוא מחר, לא הייתי יושבת לכתוב אותו. לא שיש לו משהו נגדו. בחיי שלא. לפחות לא יותר מלכל פוסט אחר. זה פשוט שיש לי בערך מיליון דברים אחרים שבא לי לעשות כרגע. ואם לא באמת מתחשק לי לעשות אותם לפחות הם מציגים את עצמם כדחופים יותר.

הדברים שקוראים לי הם לא דברים גדולים. דווקא היומיומיים גוזלים לי הכי הרבה זמן. הסעות וחוגים של הידלים כמובן (הם גוזלים את רוב הזמן), בישול ארוחות (כמה אוכל 4 ילדים מסוגלים לאכול כל יום? זה לא נגמר), כביסה, סידור הבית, טיולים עם הכלבה, לבדוק את הפייסבוק מדי פעם או לקרוא משהו באינטרנט.

מהטלויזיה נגמלתי מזמן. אני משתדלת לא ליפול למיטה מוקדם מדי. ועדיין אני מוצאת שכל יום לא הספקתי לעשות מספיק ממה שרציתי.

כרגע מה שאני הכי רוצה זה להקים עסק. אני מרגישה שדחיתי את הדברים שלי מספיק זמן. אולי דחיתי זה לא המילה המדויקת. תיעדפתי את את ה"קריירה" שלי נמוך מאד בסולם העדיפויות. היו לי דברים יותר מעניינים ודחופים לעשות. נהניתי להיות אמא. נהניתי מהאתגרים שהאמהות הציבה בפניי.

אבל עכשיו שהילדים קצת גדלו (לא האמנתי לאחרים שאמרו שזה מגיע מהר), התפנה לי זמן לעצמי. ועכשיו אני מרגישה בשלה ועם מספיק כלים להתחיל בדרך חדשה. דרך עסקית. כמו אצל אימהות רבות בחינוך ביתי הילדים הם ההשראה ל"עסק". ולא אני לא הולכת להיות מדריכת הנקה, מלוות לידות או משהו כזה (זו לא אני).

בכל מקרה אני מנסה לבנות את העסק. זה לגמרי לא פשוט. אני מתחילה הכל מאפס ולגמרי בעצמי. יש לי עקומות למידה מטורפת. דברים שלאחרים היו לוקחים דקות לוקחים לי שעות. אבל אני נהנית. ואני חושבת שגם הילדים לומדים מזה. אם הם לא לומדים דברים טכניים, לפחות הם לומדים שלא מאוחר ללמוד בכל גיל – לא משנה מה.

וכן, אני סובלת מדחיינות. אני עושה את הדברים שאני חייבת. ואני עושה את הדברים שאני אוהבת. ואחרונים אני עושה את הדברים שקשה לי לעשות. הלוואי שידעתי לעשות אחרת. אני משתדלת לעבוד על עצמי. לפעמים זה גם מצליח. אני מנסה לתת לעצמי משימות ספציפיות ליום למחרת ולהשתדל לעמוד ביעדים. לא תמיד זה מצליח. אבל כל פעם שאני עושה משהו שגורם לי לצאת מאזור הנוחות שלי (וכמה שזה לא קל) אני מרגישה שאני מצליחה להרחיב את הגבולות שלי. שאני מוצאת עוד דרכים להגדיר את עצמי. דרכים שלא קשורות רק לעובדה שאני אמא בחינוך ביתי. דחיינות דחיינות, בסוף אגיע רחוק.

פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, נושא לדיון, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s