ביעור בושה

מאת: שרית זיק חייט

אל צעדת הגלבוע שלחתי שלושה אהובימ.ות,  אחד גבוה ושתיים שלעת עתה קצת יותר נמוכות.
אני נותרתי מאחור בבסיס האם, לגבות את התנועה ולתמוך מרחוק. וגם להנות מבית שקט על מנת להשלים מטלות אהובות, סידורים, כביסה, הנהלת חשבונות..
לקראת הצהריים קיבלתי עדכון שבכורתי התנתקה ופוסעת לבדה. היא ביקשה ללכת מהר יותר, ותוך כדי, הצטרפו צועדים וקשר העין נותק. המערכת קיבלה את המידע והחלה לרגוש ולגעוש.
שלל תרחישי אימה הציעו את עצמם לצד הידיעה הברורה והנוכחת שזוהי הזדמנות לגדילה. הסכמתי לפתוח את הדלתות ולפסוע. להסכים לכל האפשרויות ולעבור דרכן.
הזרקתי אל בתי חוסן ועצמאות. הזכרתי לה את כוחותיה ויכולותיה וביקשתי ממנה לשוב.
כרזתי בתוכי שהעולם הוא מקום בטוח. שהאנשים בעולם הם טובים. זיהיתי על אף השקפת העולם החיובית והאופטימית, כמה אמונות ותפיסות בתוכי נוגדות את האמונה והידיעה הזו. עמדתי מולם נחושה והמשכתי להאמין שהעולם לטובתי. שקורים בו דברים טובים. גם לי ולבני ביתי.

 לא אפשרתי לאוטומט שמצפה לכאפות, שמנבא שחורות להיכנס לפעולה. מצד אחד הסכמתי לכל האפשרויות שיקרו, ובכך לא הדחקתי אותו או נמנעתי ממנו, אך מצד שני העצמתי את הרצון שלי למציאות אותה אני רוצה לפגוש.
הוא עמד דרוך בצד, מחכה להזדמנות למצוא את הפרצה דרכה יוכל להיכנס ולנהל את הסיטואציה. עמדתי על המשמר. הגנתי על הגבולות. וברגע שסיימתי שמעתי את צלצול הטלפון המבשר על האיחוד.

עברתי מסע עוצמתי וקצר, שלא הותיר משקעים בי ובשחקנים המרכזיים. הצלחתי לנתק הקשרים ישנים ואחיזות, לשחרר ולהגמיש אמונות שלא משרתות את רצוני העכשווי. ושמתי לב שהבושה, ועמה האשמה והביקורת נעדרו מן הזירה.
והזמן שהן שואבות בדרך כלל מבלי משים נווט למענה פנימי למה שביקש בתוכי השלמה, התייחסות וריפוי.
ועל אף הקושי והאתגר היה מוליך וקל. יד ביד. עוצמתי ומשמעותי.

נזכרתי בפעמים אחרות, עבריות, בהן דברים פחות "חמורים" הצליחו לטלטל אותי אך חוויתי את הלמידה בהם כפחות משמעותית.
חזרתי אל הרגעים האלה, בקרחת היער או בלבו של המפגש, לעיני כל בקול, הרגע הזה בו משהו מתוכי מחליט לחשוף עצמו.
משבר בין הבנות, מריבה קולנית, התנהלות בחיכוך, קושי להכיל, איבוד הסבלנות.
חיות שאינה הרמונית ניצבת בקדמת הבמה, אנושיות שאינה פוטוגנית מככבת, פוגעת בתדמית אליה אני שואפת.
הצורך להצדיק ולחפש סיבה, להיבלע, להימנע מהכאב.

ההזדמנות והאפשרות להשלים. ללמוד להתנהל. להישאר באמצע מבלי להיטלטל. לקבל.
את עצמי כמו שאני בגבולות המצומצמים, עם מה שמסתתר בפינה החשוכה, מתחת לשטיח, במעמקי הביצה.
את מי ומה שבסביבתי.
להתבונן בכביסה המלוכלכת ולגלות שבעצם היא נקייה, היא בסך הכל כסות, תלבושת שרצתה חשיפה, להתגלות,
בפני. מתוכי. שאסכים לקבלה ולהיות בקשר ואז נסכים על מקומה בצוות.
ממצולות הבושה היא עולה אל פני השטח. פורקת את כל שנאגר בתוכה.
ואז לאחר שאני מסכימה לשהות בה אני מגלה שהיא לא כזו ייחודית או נוראית. בסך הכל אנושית.
כמו להיות פרח בשדה אביבי החי בשלום עם עלי הכותרת וגבעולו, המכיר בערך חלקיו ובתרומתם לשלם שהוא,
שלם ומשלים עם כל שותפיו הפנימיים והחיצוניים. מלבלב. מקבל. מקובל. חשוף. נהנה מאורה של השמש. צומח.

ומתוך הקבלה והידיעה שכל מה שמגיע לטובתי לא נדרשים משאבי הסתרה. התנועה הופכת מוליכה. ברווחה. וניתן להתקדם, להתעצם, להשתנות ולהיות חלק. שלמה משלימה ושייכת.

בימים אלו, ימי האביב, ימי הנקיון, ימים בהם החמיצות מתנקה מן הלב, אני בוחרת לקבל את המתביישת ושואפת לפתוח את הלב, להסכים להיות באור, חשופה, ולוותר על מערכות ההסתרה. והימים, ימי ביעור בושה.

Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה נושא לדיון, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s