ראש מלוכלך

מאת: מאשה בורשטיין      מתוך באופן טבעי גיליון מס' 53 שהוקדש לפסולת, יולי-אוגוסט 2004

א.
ככל שהראש שלי נפתח יותר כך אני מוצאת שם יותר זבל, פסולת, דברים מיותרים שהוכנסו לשם במתכוון או שלא במתכוון. פחדים, תסכולים, מנטרות דביליות, מכשולים שמפריעים למחשבות לזרום בחופשיות. ככל שעובר הזמן ואני נחשפת לעוד ועוד דברים חדשים, מתעורר אצלי הצורך לפנות מקום בראש. להוציא את המגירות עם הזבל שסתם תופש שם מקום, לרוקן, לנקות ולהכין אותם לקבלת דברים חדשים – שאני רוצה לאחסן שם. קורה שהאסימונים נופלים לי באמצע היום ואז מתגלה לי עוד אמת קטנה על עצמי, משהו שמסביר לי למה אני מתנהגת כך ולא אחרת, מה בעצם עומד מאחורי זה. ואופס – עוד מגירה התפנתה!

לפני כמה חודשים בבוקר, בזמן שחיכיתי לאוטובוס, נפל אסימון. אמא שלי תמיד (עד היום) כל כך התגאתה בזה שהייתי ילדה טובה ומאוד ממושמעת – עשיתי כל מה שביקשו ממני, כמו להכין שיעורי בית בבית ספר ועד כל מיני דברים, ויותר מזה – כשהייתי עושה משהו לא בסדר, הייתי נעמדת בפינה בעצמי! איזה אושר, איזו גאווה! ילדה למופת!

היום אני מבינה שזה אולי עניין של אופי אבל גם תוצאה של זלזול בכבודי כילדה קטנה. (לא מכוון, פשוט ככה כולם גידלו את הילדים ועובדה: "כולם יצאו בסדר. מה לא??"), זלזול ברגשותיי במשך שנים ארוכות, התעלמות ממה שהיה לי להגיד…
דוגמה: שכנים ביקשו מאמי לשמור על הילדים בזמן שההורים הלכו לחתונה. מה אמרו לילדים? "אבא ואמא הולכים לקופת חולים". במשך כל הערב הילדים תהו למה הולכים לקופת חולים בלילה ולמה הם לא חוזרים… נאמר לי שזה מאוד נפוץ "למכור לוקשים" לילדים. בעצם, למה לוקשים? שקר במצח נחושה לילד שהכי סומך עליך בעולם. כך היה גם איתי ועם אחותי כשהיינו קטנות, וזו רק דוגמה אחת, יש עוד מליון וחצי.
לפעמים אני שומעת מה ואיך אימי אומרת לבת שלי (שהיא אוהבת עד בלי קץ) ואני מתפלאת איך יצאתי יחסית סביר (ואולי, בעצם גם זה טעון הוכחה). ואני עוד באה מבית מאוד חם ואוהב – הייתה אצלנו הרבה אהבה, לא הרימו עלי יד אף פעם. יש אנשים שעברו גם התעללות פיזית, בנוסף לנפשית, אז אצלנו הכל היה ממש בסדר!

ב.
אני לומדת מחדש להתייחס להפרשות הגוף. לא רוצה להנחיל לבתי את היחס שהונחל לי – תחושה של גועל, משהו שיש להילחם בו, להצניע, שאף אחד לא יראה ולא ידע, כמו הדם של הווסת. למה לא לימדו אותי להכיר את הגוף שלי ואת תפקודו, ובמקום זה טמטמו לי את השכל עם גאוגרפיה, למשל? למה בגיל שלושים אני צריכה לגלות שיש הרבה מה ללמוד מהמחזור? על המצב הגופני שלי, למשל, מה זה אומר שיש דימום רב, או מה אומר הצבע? או אפילו לשמוח כשהמחזור מגיע – כי זה ביטוי של הנשיות, סימן שהגוף מתפקד – אפילו לצפות למחזור שיגיע! במקום זה, שנאתי את המחזור רוב שנותיי, את הלכלוך, הכאבים, העצבים – לא היה שום דבר חיובי ביחס שלי אליו. וזה הרי חלק מהיחס שלי אל עצמי.
אני מחייכת כשנועה (בתי היקרה והאהובה בת השנתיים) אומרת יחד איתי כשאני שוטפת לה את הטוסיק באמבטיה – תודה קקי וביי ביי קקי. תודה קקי שהוצאת פסולת מהגוף של נועה. טוב, את המשפט השני רק אני אומרת, וככל שאני אומרת אותו יותר, אני מתחברת אליו יותר.
עדיין יש הרבה מה לשנות ביחס שלי אל הפרשות הגוף – אני עושה את זה בצעדים קטנים. כל פעם עוד צעד קטנטן. ועוד אחד ועוד אחד.

***

הרבה זבל הוכנס לי לראש והוחבא שם טוב טוב. לוקח לי זמן למצוא אותו, מתחת לכל האבק, קורי העכביש והצליים. ובינתיים דברים חדשים נכנסים לי לראש והזבל מחפש לאן להתנקז. אני מקווה שאצליח לנתב אותו למקום ראוי ושהוא לא יעבור ל…בת שלי, למשל. זוהי עבודה יומיומית על עצמי, לגלות עוד משהו שמסתתר, לבחון אם אני רוצה להשאיר אותו או לזרוק אותו לפח.
אני לא רוצה להעמיס על בתי עול מיותר. מקווה למצוא את החכמה והכוחות.
אמן.

Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה באופן טבעי, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s