פתאום שכחתי למה אני עושה חינוך ביתי. ניסיתי להיזכר למה בחרתי דווקא בשביל המסוים הזה ולא הצלחתי.
הלכתי לראות שיעור לדוגמה בבית הספר האנטרופוספי שנמצא ממש מעבר לכביש.
המקום קטן ונחמד וכמובן נורא נורא יפה. יצירות לבד מהממות, ציורים בצבעי מים וערכות סריגה וצבעי עיפרון.
היה לי מוזר לראות אנציקלופדיות מהימים שאני הייתי ילדה. התרעמתי כשביקשו מההורים ללכת במסלול הבוקר ולהגיד משהו על דיוק. אבל הייתי כולי התפעלות מהדרך שבה מלמדים חשבון. על הכבוד לילד, והלמידה הדקדקנית.
והעשייה שלנו בבית נראתה לי כל כך חיוורת. מה בכלל עשינו ב 13 השנים האחרונות. מה אנחנו עדיין עושים?
אולי אני כבר פשוט עייפה מדי. יש לי פחות סבלנות. ממש לא בא לי לבלות ברביצה על הדשא בקשקושים . חלמתי כל כך הרבה זמן שיהיו לי ידיים פנויות נטולות תינוק כדי לייצר שיחה מעמיקה עם הורים אחרים.
אבל עכשיו בזמן אמת זה נראה לי בזבוז זמן משווע. זה כיף, אבל אני רוצה לעצמי עוד דברים.
והגדול שלי. פתאום בלי הודעה מוקדמת הפאבלאב נסגר. הפרויקטים שעבד עליהם ירדו לטימיון. פתאום נראה שכל העבודה הקשה שלו היתה לשווא. הלכה פעילות סופר משמעותית שלו של יום בשבוע.
שלא לדבר על קורס המדריכים שחיכה לו בקיץ. פתאום כאילו משכו את השטיח מתחת לרגליים. בלי רשת ביטחון שנינו התחלנו בנפילה חופשית.
כבר 13 שנה שאני מחנכת מהבית. הבכור אוטוטו חוגג בר מצווה. מעולם הילדים לא היו במסגרות. זה לא קרה בכוונה. בכלל לא ידעתי מה זה חינוך ביתי בהתחלה. כשהראשון נולד הארכתי בהדרגה את חופשת הלידה (למרות שהבטחתי לבוס שאני חוזרת צ'יק צ'אק). לקראת גיל שנה הלכתי לחפש גן. גם בגיל שנתיים עשיתי את הסיבוב בכל הגנים המומלצים באזור. איכשהו אף אחד לא מצא חן בעיני מספיק.
זה לא שלא היו גנים בסדר. אני מניחה שהיו כאלו. אבל נראה לי טפשי ומיותר לתת למישהו אחר לשמור לי על הילד כשכל כך כיף לנו ביחד (זה לא שהיו רגעי משבר ושנמאס לי ורציתי זמן לעצמי, זה יותר הלך הרוח הכללי).
שלב ההתלבטות הרצינית היה כשקיבלנו את הטפסים לגן חובה. ולקראת כיתה א' כשכבר היו עוד 2 זאטוטים בבית ההתלבטות הייתה בשיאה. תחושת האחריות הייתה גדולה. בכל זאת – בית ספר… גם החברים שבחרו בדרכים אחרות לאורך הדרך יצרו משברונים קטנים.
אבל הייתה לנו קבוצה מהממת. לילדים היו חברים טובים, ארגנו להם המון פעילויות. ולמרות שהיום גיל 5 נראה לי ממש פצפון, התייחסנו אליהם כאל מבוגרים ממש. דאגנו להם למיליון הפעלות, בכל חג הייתה מסיבה והייתה תחושה של עושר ומלאות.
מאז עברו כבר 7 שנים. לאורך הדרך תמיד היו מהמורות, התלבטויות קטנות בנוגע לפעילויות מועדפות, יצירת מסגרות הולמות לכל ארבעת הילדים שמאכלסים היום את הבית. אבל הדרך הייתה ברורה והלכתי בה בשמחה.
אולי בגלל זה, השנה הזאת תפסה אותי לגמרי עם התחתונים למטה. באופן כללי אני מוצאת שאני כבר פחות נהנית להיות עם הילדים בבית. פעם הייתי מציעה פעילויות – לפעמים הם היו מצטרפים, לעתים קרובות הם היו מנפנפים אותי. נמאס לי להציע פעילויות. הם הרי עסוקים בענייניהם רוב הזמן. הגדולים בבית מכתיבים את הטון. והרבה פעמים לא מתחשק לי לעשות עם הקטנים דברים שנראו לי מובנים מאליו עם הגדולים. ללמוד על החגים, לעשות יצירה, לשבת עם חוברות מדי פעם, סתם לשבת ולשחק משחקי קבוצה או להקריא סיפורים (דברים שלא הייתי חזקה בהם מעולם גם ככה).
והדברים דווקא מתנהלים די בסדר בבית. הילדים משחקים המון המון ביחד. ממציאים משחקים, מדי פעם מוצאים תחום עניין חדש. הם מתקדמים בהרבה תחומים (בקצב שלהם, שאי אפשר להשוות אותו בכלום למערכת החינוך). אבל יש לי תחושה שאני לא עושה מספיק. ויותר גרוע אני מרגישה שהם לא עושים מספיק. נראה לי שרוב הזמן הם פשוט מבזבזים את הזמן שלהם. פתאום אני לא מבינה למה אני עושה חינוך ביתי. מה בכלל היתרונות? ואני מרגישה בושה. איך יכול להיות שחלפו כל כך הרבה שנים ופתאום אין לי מושג מה אני עושה?
מאז שהתחלתי לכתוב פה (כבר לפני חודש), העניינים פה קצת נרגעו. כתבתי את 8 סיבות לבחור בחינוך ביתי והבית קצת חזר לאיזון. כנראה שדברים פה צריכים להשתנות. זה ייקח זמן מן הסתם. אבל אני בטוחה שזה יקרה. משעמם בטוח לא יהיה פה…
תוצרת בית 
האם יש לכם מפגשים בחדרה בקיץ? אשמח להשתתף אם כן.
אהבתיאהבתי
פינגבאק: אז מה הלאה? | תוצרת בית
פינגבאק: בוחרים חינוך ביתי | תוצרת בית