אז מה הלאה?

מאת: מיכל מוטאי

השנה הזאת הייתה לא פשוטה בלשון המעטה. לא דרמה גדולה, רק הרבה פרטים קטנים שזעזעו את המערכת. מי אמר שזעזוע זה רע? נהפוך הוא. אולי באמת הגיע הזמן לבחון מחדש את הבחירה בחינוך ביתי? יותר מדי זמן היינו על טייס אוטומטי (אבל רק כדי לא לייאש פה אף אחד, אל דאגה, הסוף אופטימי).

אז מה היה לנו השנה?
הקבוצה שלנו די התפרקה. זה תהליך הדרגתי שנמשך כבר כמה שנים. היינו חבורה מגובשת וכיפית כשהגדולים היו קטנים. אבל ככל שנוספו ילדים והקטנים כבר מזמן לא קטנים, המפגשים החלו לקרטע. יותר קשה לתאם, יותר קשה להתאים את המפגש לכולם, ובכלל הרבה יותר קל להישאר עם כל החבורה בבית. זה ממש מבאס, אבל קשה לשלוט על זה.

אני באופן אישי קצת התעייפתי מהחינוך הביתי (קצת הרבה). אולי זה טבעי, אבל דברים שנראו לי מצוינים בזמנו, מיצו את עצמם. לא כיף לי לשבת על המחצלת ולחכות, לא כיף לי לעשות יצירה בבית בשביל לעשות עם הילדים, גם לא ממש מתחשק לי משחקי קופסה (אף פעם לא חיבבתי אותם יותר מדי). כן מתחשק לי להתפתח באופן אישי, ואולי אפילו להתפרנס מזה. מתחשק לי ללמוד דברים חדשים, להיפגש עם אנשים מבוגרים ולהתנסות בעולמות חדשים.

וגם ברזולוציה של כל אחד מהילדים היו עליות ומורדות. לחלק השנה היתה יותר מוצלחת, לחלקם פחות. מבחינה חברתית לא היה אידיאלי. אף אחד לא ממש מקטר, אבל מרגיש לי שכולם היו שמחים ליותר זמן חברים. מצד שני מרוב מפגשי הבוקר אנחנו נאלצים ישר לרוץ לחוגים (או שלי נמאס לחכות וכבר מתה להגיע הביתה). וגם הדגש במפגשים הוא יותר לימודי ופחות חברתי לצערי.

בצד החיובי של המטבע כולם התחילו לנגן השנה. זו היתה הנחתה מלמעלה, הם "רק" בחרו כלי. אבל זה נתן להם לא מעט תעסוקה ואתגרים והרגשתי שכולם יצאו מורווחים. פעם ראשונה שגם הצלחנו לייצר קצת למידה בבית (למידה פורמאלית הכוונה, ברור שכולם לומדים כל הזמן). קצת למידה באפליקציות, חוברות – ממש בקטנה. אבל גם אם מצליחים ללמוד עשרים דקות בשבוע, זה מצטבר (אין ספק שכשאין תינוק בבית זה כל כך יותר קל).

בנוסף בסופו של דבר כל אחד מהם החליט על איזשהו כיוון שמעניין אותו. זה כרוך בהרבה שעות מחשב וסרטוני יוטיוב, אבל הלמידה מרגישה לי לגמרי אמיתית. התחומים לא בהכרח פרקטיים, ואין לי מושג איך הם יקדמו אותם בעתיד. הגדול בונה כל מיני מכונות שונות ומשונות. האמצעי חורש על קלפי קסמים, הנסיכה רואה סרטוני אקרובטיקה חצי יום (ובחצי היום האחר עושה אקרובטיקה) והקטנצ'יק – עסוק בעיקר בחיקוי של כל השאר ובאימוני קרב מגע.

אבל שנייה… היינו בזעזוע של המערכת. אז באיזשהו שלב באמצע השנה הייתי קצת מיואשת… בנוסף גם הנסיכה הראתה נכונות לנסות את בית הספר. אז הלכתי לבדוק את בית הספר האנתרופוסופי (כתבתי על זה כאן). היה שם כל כך יפה והשיעורים נראו סופר כיפיים. אלא שלא היה שם את החופש להיות מי שהם כמו בבית. קצת יותר מדי ממושטר, מדויק. כולם מציירים אותו דבר, מדקלמים שירים במילים גבוהות, רצים בחוץ במסלול קבוע.

במקביל ניסיתי להקים עסק משלי. זה היה מעצים מאד, התנסיתי בחוויות חדשות, הרגשתי שאני לומדת המון דברים – וזה נתן לי אנרגיה. לפעמים אני מרגישה על גג העולם שאולי באמת אצליח להקים עסק כמו שרציתי. מצד שני ברוב הימים אם אני מצליחה למצוא שעה להשקיע בעסק בלי הסחות דעת זה ממש נס. לרוב אני מגיעה לערב שבו אמור להיות לי זמן פנוי, ואני פשוט שפוכה מדי מכדי לעשות משהו. לפעמים אני גם לא בטוחה אם מה שאני רוצה לעשות בקצת הזמן שמתפנה לי זה לעבוד בשביל אנשים אחרים. עוד התלבטות…

בסופו של דבר, אחרי כל המהלך הסיבובי הזה שעשינו, חזרנו פחות או יותר לנקודת המוצא. לפחות לשנה הקרובה אנחנו בבית. הסקתי מסקנות לגבי דברים שעבדו לנו טוב. אני מנסה לשפר דברים שהיו פחות מוצלחים. מקווה מאד שאצליח ליישם לפחות חלק מהמסקנות לשנה הקרובה.