קריירה וחנ"ב

מאת: שיר-לי שני

כששרית אמרה לי שיוצא גליון קריירה למשפחות חנ"ב, קפצתי מכסאי. אני בדיוק חווה את השינויים, ומצליחה סופסוף לראות פיסות מהדרך, ברור שאני רוצה לספק את הפרקפקטיבה הזו!

שלום, אני שיר-לי שני-בן צבי, אמא של נגה ושל זהר, תאומות בנות 6, שמעולם לא נכנסו למסגרת.

אני גם שיר-לי שני-בן צבי, מנחה בכירה ב NLP, שרצתה לטפל באנשים שנמצאים במצוקה רגשית מאז שהיתה בת 12. שמאוהבת במקצוע שלה. שמעולם לא חשבה שתרצה ילדים, ובטח לא שתעצור את הכל בשביל להיות לידן.

עד לפני שלוש שנים בערך, שתי הנשים הללו היו במלחמת עולם, ואני הרגשתי שאני קרקע חרבה מהמלחמה הזו. לפני שלוש שנים התחלתי להבין איפה נסללת הדרך לפיוס, ולפני שנתיים התחלתי לפסוע בה. היום, הן כבר לא ממש במלחמה. לפעמים, יש ויכוחים, ברוח טובה.

כשנכנסתי להיריון עם נגה ועם זהר, היה לי מאד ברור שהן נכנסות למעון בגיל שלושה חודשים. לא הכרתי את הביטוי "חינוך ביתי", בכלל לא עלה בדעתי שארצה לעצור את הקליניקה שלי מאיזושהי סיבה. אבל כל מיני עניינים בהיריון, קצת הקפיאו את היכולת שלי להגדיל את הקליניקה, או אפילו לשמר אותה. נגה וזהר נולדו בשבוע 32 + יום אחד, אחרי שלושה שבועות שבהם שהיתי במחלקת היריון בסיכון גבוה ושם עצרו אותן מלצאת עוד קודם, ושהו חודשיים בפגיה – בתקופה הזו, למותר לציין, העסק לא תפקד בכלל, היה ברור שאני מתחילה מחדש. בתקופה הזו, גם הבנו שאנחנו בדרך לרילוקיישן בקיץ שאחרי. כשנגה וזהר גם השתחררו עם הנחיה מפורשת לא להיכנס למעון עד גיל שנתיים מפאת חולשתה של מערכת החיסון שלהן – היה ברור שהאופציה הכלכלית היחידה היא שלא אפתח מחדש את הקליניקה ואשאר איתן. מערכת תמיכה לא היתה זמינה לנו, זה היה אנחנו והן. בבת אחת, נעלמה שיר-לי, ונשארה רק אמא של נגה ושל זהר, שפחה חרופה לצורכיהן, שכל אישיותה, כל מאווייה, וכל מה שאי פעם רצתה או היתה מחוק מחייה. לא סתם נמחקתי, אלא שלא נשאלתי לבחירותי, הרגשתי שבויה. בשביל מישהי שחופש הבחירה הוא ערך עליון בחייה, זה היה אסון. מלחמת העולם פרצה בתוכי ובביתי.

בזמן הזה, התוודאתי למושג "חינוך ביתי" לראשונה, הבנתי שיש אנשים שבוחרים בזה להרבה יותר משנתיים, דרך שגית לב, שהיה לי המזל שהגיעה אלי בתור יועצת הנקה ונשארה כחברה. לשאלה שלי "אבל מה עם הקריירה שלי?" ענתה שגית "היתה לי קריירה לפני חנ"ב, ותהיה לי אחרי, זו רק הפסקה". ואני, שלא ראיתי שום "אחרי" באופק, פקפקתי פקפוק גדול. מצד אחד, ממש לא רציתי מסגרת, מצד שני רציתי חופש בשבילי. החלטתי שבגיל שנתיים הן נכנסות למסגרת, ואני הולכת ללמוד לד"ר בפסיכולוגיה במסלול של PsyD.

הגענו לארה"ב כשהתאומות היו בנות שנה וחודש, ופתאום יכולנו להרשות לעצמנו עזרה חיצונית. גם היה ברור שאם אני לא אקבל כמה שעות שיר-לי בכל שבוע, שאריות שפיותי תעלמנה. לקח עוד זמן עד שהתובנה הזו הפכה למעשים, ושכרנו בייביסיטר לשלוש-ארבע שעות בשבוע. שלוש-ארבע שעות שיר-לי. עכשיו, כשהיה לי אוויר, הבנתי שאני לא רוצה בשבילן מסגרת, אבל אני גם רוצה מקום בשבילי. לקח עוד שנה, עד שהבנתי שמה שבאמת חסר לי, זה גירוי אינטלקטואלי. לפתוח מחדש קליניקה, או משהו אחר. היה לי גם ברור שאני מעדיפה שהן לא תכנסנה למסגרת. עדיין. ברור שרק עדיין…

בחרתי לחזור לספסל הלימודים, התחלתי לברר על תכניות, שהיו כולן מאד לא מותאמות לחנ"ב. אבל אז מצאתי את התכנית שבה אני לומדת היום, תואר שני בטיפול משפחתי. מוכר. מאושר. מעולה. אונליין בלימודים האקדמיים, עם דרישה ברורה להרבה שעות קליניות בשטח לקראת סיומו. את השעות הללו אני בוחרת איפה לעשות, וזה אומר שאני עובדת קשה במציאת מקום, אבל אני גם שולטת בלו"ז.

פתאום, הדרך לסיום מלחמת העולם נפרשה בפני. בהתחלה, עבדתי רק שעה אחרי צהריים, בערב, ובשעות בייביסיטר, אחר כך נדרשתי ליותר. אישי האהוב לוקח אותן כל שבת לכל היום. בהתחלה הן התקוממו ממש, לא כי לא רצו את אבא, אלא כי התרגלו שזו או אני, או אנחנו. אבישי הכיל את הבכי והכעס. אני למדתי לשים גבול ברור: אני הולכת ללמוד, אפילו שאתן בוכות, אבא פה. אני לא בטוחה מתי זה קרה, אחרי סמסטר או שניים, אבל הן הגיעו למצב שהן מנשקות אותי והולכות, והיום הן גם אומרות לי "אמא, תהני מהלימודים". הן מכירות את השמות של כל המנחים שלי.

בשנה שעברה, נסענו לראשונה לכנס, כולנו ביחד, הן עם אבא כל היום, ואני בכנס. בפעם הראשונה הן חוו כמה ימים רצופים בלעדי. הכנו אותן המון, שוחחנו. הן קיבלו את זה בהבנה, כי כל ערב הייתי בחדר במלון יחסית מוקדם. הן קמו כל בוקר מוקדם מרצונן, לאכול איתי ארוחת בוקר לפני שאני רצה לכנס. בשנה שעברה גם התחילו בקו אופ שאנחנו שותפות בו יום בלי הורים, כשכל שבוע נשאר הורה אחד והשאר פנויים. הן אוהבות את אנשי הקו-אופ וזה זרם בקלות.

פתאום גיליתי שאני יכולה להגיד "יש לי מאמר לקרוא, לכו לשחק, אני אצטרף אחר כך", הן גדלו מספיק בשביל זה! פתאום אני מביאה ספר לפארק, יושבת לפגישה אונליין עם אנשים מהאוניברסיטה בזמן המסך היומי שלהן (40 דקות מדודות מאד). פתאום הן מבינות ששיר-לי קיימת, והיא באותו גוף כמו אמא שלהן. פתאום? לא ממש, אבל זה נחווה ככה 🙂 פתאום יש לי בחירה!

השנה, הכנס היה בעיר הגדולה הסמוכה אלי, מה שאומר שנסעתי הרבה יותר כל יום, ובקושי התראינו. יצאתי לפני שהן התעוררו, חזרתי רק לארוחת ערב. פעם אחת הן אפילו נרדמו לפני שחזרתי והתעוררו למחרת אחרי

שיצאתי, סוג של "לילה ראשון בלי אמא". הן כועסות. הן כועסות שבחרתי ללכת מהן לארבעה ימים. הן מבינות שטוב לי שם. הן לא לגמרי מבינות שטוב להן שטוב לי. אבל הן מבינות שתהיינה גם בחירות כאלה בחיי.

בעוד קצת פחות משנה אני מתחילה את עבודת השטח, הפרקטיקום. יהיו ימים בלעדי. חלקם יהיו צפופים עם הסופ"ש שבו אני עושה שיעורי בית. ברור לי שהשינוי הזה יהיה מורכב לכולנו. ברור לי שהוא יקרה. אני רואה את המשך הדרך, אני רואה איך, ככל שהן גדלות, אני יכולה לחזור ליותר ויותר תפקודים נוספים. הקריירה כבר מצטיירת, כבר ברור שזה יקרה, גם אם לא ברור בדיוק כמה הסברים והכלה ידרשו. פתאום, יש לי מרחב לבחור בו, והוא אפילו רחב בהרבה מזה שכל מסגרת רגילה היתה נותנת לי.

ברור לי היום, שככל שנגה וזהר גדלות, גם החלק של שיר-לי בעולם יגדל, ושאפשר לשלב. זה מצריך תמיכה סביבתית. זה מחייב שיח פתוח וכנה. זה מחייב מודעות למה שחסר לנו ומה אנחנו רוצים. זה מצריך עבודה, ושינוי מתמיד של הדרך. זה אפשרי. אם הייתן אומרות לי לפני שש, חמש, ארבע, שלוש שנים שאהיה פה, הייתי מבקשת שתתנו לי קצת ממה ששתיתן, או מציעה הפניה לאיש מקצוע שמתמחה בהזיות. אני פה. הדרך מתפתלת, אבל היום אני יודעת שהיא קיימת. צריך לחפש אותה. היא לא מונחת שם בברור, היא לא מצויירת במפה בשום מקום. אבל אתן יכולות לסלול אותה. גם אתם.

אני לא פוסלת שבשלב מסויים הדרך שלנו תכלול מסגרת, אבל כבר ברור לי שאם כן, אני אבחר אותה בקפידה רבה, ממרחב בחירה גדול ככל האפשר. ברור לי שמה ששבר אותי לא היה החנ"ב, אלא שלא ראיתי בחירות, לכן מסגרת לא היתה יכולה להיות התיקון הבונה, רק הרחבה של אפשרויות הבחירה יכלה לתקן את השבר.

אני בוחרת לסיים בציטוט של אחד השירים החביבים עלי, מאת רוברט פרוסט:

:Two roads diverged in a yellow wood,

And sorry I could not travel both

And be one traveler, long I stood

And looked down one as far as I could

To where it bent in the undergrowth;

Then took the other, as just as fair,

And having perhaps the better claim,

Because it was grassy and wanted wear;

Though as for that the passing there

Had worn them really about the same,

And both that morning equally lay

In leaves no step had trodden black.

Oh, I kept the first for another day!

Yet knowing how way leads on to way,

I doubted if I should ever come back.

I shall be telling this with a sigh

Somewhere ages and ages hence:

Two roads diverged in a wood, and I—

I took the one less traveled by,

And that has made all the difference.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על קריירה וחנ"ב

  1. קרן הגיב:

    שיר-לי מקסימה
    רק רציתי לספר לך שהדברים שלך היו משמעותיים בשבילי
    מהמקום בו אני נמצאת עכשיו, כשביתי בת 15 חודש, ממש קשה לי לראות את האני בעצמי שימצא לה מקום, אבל כשתארת כל כך יפה איך לאט לאט את מוצאת את הדרך, ממש הרגשתי שנכנס לי יותר אויר לראות
    יש דרך, ואני אמצא אותה
    לאט לאט, בבוא היום, איכשהו, נשתלב: אני-אני ואני האמא. עכשיו אני בעיקר אמא, זה הזמן

    אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s