קריירה

מאת: לילך שגב ישראל

את בטח תהיי מורה כשתהיי גדולה. את כל כך חכמה ומוכשרת. המורות כל כך אוהבות אותך. את אוהבת ללמוד. את מעבירה את שנות בית הספר בקלילות, עם יד אחת קשורה מאחור. טוב, לא בכל המקצועות, אבל… מה עוד את יכולה להיות?

רק לא מה שמצפים ממך. רק לא מה שהכול מכוון אליו. עבודה בבתי ילדים. את מוכנה רק עם ילדים גדולים שיודעים לדבר. שפה. זה הדבר שלך. ספרים. כתיבה. מילים. זה הכלי שלך. שתי ידיים שמאליות. מזייפת במקהלה. לא כל כך יודעת לרקוד, טוב, זה מההורים שלך, הם אף פעם לא היו רקדנים גדולים. אבא ניגן באקורדיון ואמא ישבה לידו ושרה, כשכולם רקדו.

את תכתבי ספרים. זה מה שתעשי. את הולכת ללמוד מדעי הרוח כמובן. אלא מה. אבל לא, לא כדי להיות מורה. כדי להיות אשת רוח? את שומרת את החלומות הגדולים בצד. את לוקחת טרמפ מהקיבוץ לאוניברסיטת תל אביב ושואלים אותך – מה את לומדת? – פילוסופיה. – מה תעשי עם זה? את לא יודעת להשיב. ובכל זאת את מרגישה נעלה. על הדשא את יושבת לבד. יש לך שתי חברות אבל הן בכלל מהחוג לקולנוע.

ואז את עוזבת לפני הזמן. נשארו לך ארבע עבודות אחרונות אבל עברת לתל- אביב, הכרת מלא אנשים חדשים, עבודה חדשה (את עובדת בחנות ספרים, אלא מה?), המון ריגושים חדשים. מה הטעם להשלים תואר שממילא אין מה לעשות אתו? את לוקחת קורס בעיתונאות. כן, תהיי עיתונאית, למה לא? בפעם הראשונה שאת צריכה לכתוב על מישהו שלא רוצה שיכתבו עליו את מקפלת את הזנב בין הרגליים. את לא יכולה להיות עיתונאית.

את מתחילה לעבוד במשרד הפקות. הרי בקיבוץ הפקת אירועים. הנה עוד משהו שאת יודעת לעשות. את מתחככת בתהילה, אבל אחורי הקלעים שלה כל כך עלוב ומעליב. את עוזבת גם את זה. מה עוד אפשר לעשות עם מילים? את לומדת עריכת לשון. תערכי ספרים. הנה משהו להתחיל ממנו. את פוגשת חברות חדשות. נעים לך ללמוד.

את מתחילה לעבוד במערכת של עיתון ובמקביל להגיה ספרים בבית. הולך לך לא רע. בעיתון לפעמים אפילו נותנים לך לכתוב ביקורות. את מרגישה שמצאת את ייעודך. כמובן עד שתתחילי לכתוב בעצמך.

את נכנסת להריון. אין לך שום תכניות מיוחדות בקשר לזה. את לא מתכננת לעשות שום דבר שלא כל האחרים עושים. קלולס לגמרי. ואז במפתיע נולדת תינוקת. ואת לא יכולה לעזוב אותה. היא כל כך קטנה. את נשארת. את מאריכה את חופשת הלידה. את מתחילה להכיר אמהות אחרות. את קוראת את ג'ין לידלוף והיא נוגעת לך בכל הנקודות. את צמודה לתינוקת. את מניקה, את נושאת, את ישנה אתה בלילה.

אחרי חצי שנה מתקשר האיש מהעיתון. מתי את חוזרת לחיים? הוא מציע הצעה מהחלומות. עורכת מדור תרבות של המקומון הנחשב שהוא עורך. רק יומיים בשבוע בלי התינוקת. את מסרבת.

12 שנים. בהתחלה את עוד מקבלת ספרים הביתה להגיה ולערוך. אחר כך מצטרפת עוד תינוקת ואת כבר לא מוצאת את הזמן לזה. את אמא במשרה מלאה. את עושה חינוך ביתי. את מכירה עוד נשים, עוד משפחות, קהילה. את קצת כותבת, בעיתון, באתר, את קצת מפיקה אירועים, אבל רוב הזמן את אמא.

כשהתינוקת השלישית גדלה פתאום יש מרווח קטן, הולך וגדל, שמבקש להתמלא, שמבקש לצאת. בהתחלה את בטוחה שתצליחי למלא אותו תוך כדי. אולי באמת את יכולה. אבל כל מי שמסביב דוחף החוצה. הילדות הגדולות רוצות לצאת. אבא שלהן רוצה שתצאו. גוררים אותך החוצה.

את חוזרת למה שמוכר. כולן הולכות לבית ספר ואת נשארת בבית לערוך ספרים. הוצאת ספרים עיונית נחשבת. חברה שלך עובדת שם כמזכירה. את לבד בבית. את עצובה ומתגעגעת לבנות. לאנשים בכלל. את לא מצליחה בעבודה. הבוסים מאוד לא נחמדים. השכר גרוע. מה עכשיו?

מה הכי אהבת בחינוך ביתי? חלק נהיות דולות, חלק יועצות הנקה. ואת? אוהבת ילדים. את מחליטה לנסות לראות איך זה לעבוד עם ילדים. את מתקבלת לחברה שמעבירה שיעורי העשרה בבתי ספר. בקטנה. תנסי איך זה בכלל עובד לך, לעמוד מול כתה. את מקבלת הדרכה ומערכי שיעור, כיפיים ממש, של משחקי חשיבה ויצירת שעשועי מדע. את עוברת בין בתי ספר. לפעמים זה קל ונעים, את כמובן זוכרת את מה שקשה. את אוהבת את מה שאת עושה אבל את כמו דג מחוץ למים. את מוציאה את הילדים לבנות ארמונות בחול והם מכניסים לכלוך לבית הספר. את בונה אתם רובי אוויר והם ממלאים אותם במים ומתיזים בכל בית הספר.

את מחליטה לנסות להתקבל לצהרון בבית הספר של הבנות. בית ספר דמוקרטי. את מאמינה שהלך הרוח שם יתאים לך יותר. את אוהבת את האנשים שם, את רוח הדברים. לא סתם הסכמת שרק לשם הבנות שלך ייכנסו.

את מתחילה לעבוד בצהרון. בהתחלה את מביאה את שעשועי המדע הנחמדים, ולאט לאט את מתחילה להביא את עצמך. שעת סיפור. כדורגל עם הבנים. קייטנות פנטזיה. את פורחת.

בשנה שאחרי את מצטרפת לצוות בית הספר. את מלמדת שיעורים שהמצאת בעצמך. את חונכת. את בעננים. רווח משני – הבנות שלך שוב בטווח ראייה.

את מחליטה שזה הדבר שאת רוצה לעשות בחיים. בבית הספר מעודדים את המורים נטולי התעודה לעשות תעודה. את חוזרת ללימודים. את משלימה את התואר במכללה לחינוך במסלול למבוגרים. הוא קטן עלייך אבל זה המחיר.

ועכשיו את הולכת לעשות תעודת הוראה. כן, כן, כל הסיבוב הזה ובסוף – מורה.

את לומדת במסלול לחינוך פתוח וניסויי, ומגלה שאת כבר יודעת את רוב מה שצריך לדעת. בהתמחות המקצועית את מחליטה שאת לא הולכת על המובן מאליו – לא היסטוריה, לא ספרות, לא הדברים "שלך". את מחליטה ללמוד תיאטרון. יש בו הכול, את מרגישה, גם היסטוריה, גם ספרות, טקסטים ומוסיקה, תנועה ותפאורה – כל האמנויות בדבר אחד וגם שיעור שלא יושבים בו. זה נראה לך התגשמות החלומות. אז מה אם את לא יודעת לשיר ולרקוד ולצייר ולשחק. את ממש אוהבת לעשות את כל הדברים האלה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s