קריירה

מאת: שני פביאן צור

הריון.
הריון שלישי, סוחבת עודף משקל משמעותי מהריונות קודמים. הריון קשה, הקאות, בחילות, תזונה גרועה, סוכר גבולי. מחכה רק שיגמר.

לידה.
לידה טבעית, בבית, במועד. הגוף כבר יודע את העבודה, הנפש גם כן מוכנה. לידה פשוטה, מהירה, קלה עד כמה שלידה יכולה להיות קלה. תוך כשעתיים התינוק בחוץ. לידת בזק.

תינוק.
תינוק מושלם. תינוק גדול, 4 ק"ג של מתיקות שלא מן העולם הזה. תינוק רגיש, תינוק בוכה, תינוק לא רגוע. משתדלת לנוח, לשכב, להעזר, אבל תוך ימים ספורים העזרה מסתיימת ובבית שני ילדים ותינוק שבוכה המון. שרוצה על הידיים כל היום והלילה. צוללת לתוך השגרה.

סימנים מקדימים.
משהו מרגיש שלא כמו אחרי לידות קודמות.
מרגישה ריק בבטן, כאילו הבטן התחתונה היא חור שחור. מוצאת את עצמי מחזיקה את הבטן עם היד, כדי לתמוך, כשעולה במדרגות.
קשה לי לדבר, בבית שתי קומות, בעלי שואל כל הזמן שאלות מלמטה, מרגישה שלא יכולה לענות לו. שאין לי אויר למרות ששוכבת, לא מצליחה להרים את הקול. בדיעבד, שרירי הבטן שלי במצב ירוד עד מאוד.
בימים אחרי הלידה מעסה את הרחם כמו שהמיילדת אמרה לי, מרגישה אותה מתכווצת, אבל לא נעלמת, נשארת כגוש בבטן התחתונה. לא יודעת איך זה אמור להרגיש.
צניחה.
14 ימים אחרי הלידה, בערב, יוצאת לטיול עם התינוק במנשא. הוא בוכה כל הזמן, במנשא, בידיים, בכיסא נדנדה.
חושבת שאולי החוץ ירגיע אותו ואותי. אחרי כ200 מטרים מרגישה שמשהו מאוד לא בסדר- שם למטה. משהו יושב לי בנרתיק שלא אמור להיות שם. נלחצת, מרגישה שחייבת לחזור הביתה מיד.
בבית מסתכלת עם מראה קטנה, חושכות עיני, משהו, שאני לא יודעת מהו נמצא בקצה הנרתיק. נשכבת מדוכאת. קוראת באינטרנט על צניחת אברי אגן. קוראת על ניתוחים ושלל התערבויות. מגיעה גם לאתר של יעל שורקי.
שולחת SMS לעוזרת שלה, מתחננת לתור דחוף.
יעל שורקי.
מגיעה ליעל בדיכאון, שבורה, מבוהלת, האגן צנח ואיתו השמיים על ראשי והאדמה תחת רגלי. בוכה. יעל מרגיעה, מטפלת, משחררת את הרחם שנתקעה בגלל הלידה המהירה. אומרת שיש צניחה רצינית (דרגה 2.5) אבל היא רואה פוטנציאל שיקומי טוב, אני סה"כ מיד אחרי לידה. שרירי רצפת האגן במצב טוב יחסית. שרירי הבטן חלשים מאוד. נותנת הוראה למשכב לידה חמור, להיות במצב מאונך כל היום. נותנת הנחיות ותרגילים ואומרת לחזור עוד שבועיים.

משכב לידה.
כל כך קשה לשכב. אבל אני, מבוהלת לגמרי ומרגישה שמשכב הלידה הוא ההזדמנות השיקומית שלי. לוקחת עזרה, הבעל, המשפחה, חברות ועזרה בתשלום. נעזרת באוכל, בכסף, מה שנותנים לי, מקבלת בתודה. שוכבת 4 שבועות. לא יוצאת מפתח החדר. לא יורדת לקומה הראשונה, לא יודעת מה קורה עם הבית.
הילדים מטופלים על ידי חברות, על ידי אחיות, על ידי המחשב, מטפלים בעצמם.
שוכבת עם התינוק. התינוק בוכה ואני לא קמה. מנענעת אותו על גופי, ביום, בלילה, בשכיבה. מניקה, מחתלת, מלבישה, הכל במיטה בלי לקום. קמה רק לצרכים האישיים שלי.
מתרגלת שרירי בטן, שרירי רצפת אגן, שוכבת בתנוחות הפוכות. מתרגלת עם ביצים סיניות. מתרגלת פאולה. נעה בין תקווה לייאוש, אבל כל הזמן נחושה לנצל את חלון ההזדמנויות של אחרי לידה, כשהכול עוד גמיש.
כולם אומרים לי שאני אצמח מזה, שזו הזדמנות לשינוי, שהכול יסתדר לטובה. ואני רק רוצה לצעוק עליהם שיעזבו אותי בשקט, שמישהו יקח את זה ממני. את הקושי הזה, את הפחד הזה, את ההתמודדות. מפחדת להישאר חלשה, שבורה,מוגבלת לכל החיים.
בתום משכב הלידה שיפור משמעותי. דרגה 2 .יעל מרוצה, משבחת, אומרת שדרגה 2 זה מעולה, עם 2 אפשר לעבוד. מבהירה לי שזו עבודה לכל החיים. סידרת לעצמך שומרת ראש לכל החיים היא אומרת. נהדר.

שיקום.
מתחילה לחזור לחיים. בזהירות, צעד צעד. עושה שינוי. משתמשת בעגלות, עגלת תינוק, עגלת שוק לחפצים. לא סוחבת. מקשיבה לגוף. עוצרת, מתיישבת, נחה בכל מקום. ברחוב, בגינה. שוכבת על הרצפה, עושה תרגילי פאולה. מרימה רגליים. התינוק עלי כשאני יושבת, שוכבת. משתדלת מאוד להרים ולסחוב כמה שפחות. מפסיקה
לצרוך מוצרי חלב והוא בוכה פחות.
לומדת להרגיש את הצניחה, היא מחמירה בערב, כשאני עייפה. לא הולכת הרבה. מרבה לשבת. המצב משתפר, יעל מרוצה, חצי שנה אחרי הלידה נותנת לי ציון 1.5 ומשחררת אותי להגיע עוד 3 חודשים.
לאט לאט המצב משתפר, מרגישה את הצניחה פחות, אפילו אחרי יום שלם בחוץ. אבל עדיין, המצב עדין, רגיש, לא יציב.

צמיחה.
9 חודשים אחרי הלידה אני נגמלת מגלוטן וסוכר ומתחילה גם מסלול לימודי להיות מורה לשיטת פאולה. משהו שחלמתי לעשות שנים. לצורך השיקום האישי שלי, אנחנו מתחילות עם התרגול לחיזוק איזור האגן. ההשפעה מיידית. מרגישה שהתרגול מחזק ומשפר את המצב בצורה משמעותית.
אני מרגישה שאני לומדת את השיעור. שצמחתי מתוך הקושי. שעברתי מהפכות. שנשברתי והייתי חלשה, נעזרתי, נשענתי, נתמכתי, למדתי להקשיב לעצמי, לגוף שלי. במובנים מסוימים נולדתי מחדש.
יום הולדת שנה.
שנה מהלידה חזרתי ליעל. רזה יותר, חזקה יותר, בטוחה יותר. הצניחה השתפרה, בערך אחד ורבע. בקטנה.
בקושי מורגש.

קפיצת אמונה.
שנתיים אחרי הלידה, מתפנה יחידת דיור בחצר הבית שאני שוכרת. אני שוכרת אותה בשביל לעשות את הסטאז' שאמור להתחיל רק 7 חודשים אחר כך. בניגוד להגיון, שאומר שמוקדם מדי, יקר מדי, מסוכן מדי. אני רואה את עצמי בדמיוני, עובדת בקליניקה הצמודה לבית, בזמן שהילדים בבית. משלבת, קצת עבודה והרבה בית. מנצחת את השיטה.
ניצני קריירה
שלוש שנים אחרי, אני מורה לשיטת פאולה במסגרת סטאז'. מקבלת בקליניקה הנעימה שבחצר הבית ברחובות.
הקליניקה מממנת את עצמה בזכות סבלטים למטפלים אחרים.
עוזרת לנשים להתחבר לעצמן, לאסוף, לחזק, להגמיש, להקשיב, לאפשר לגוף לעשות את מה שהוא רוצה, לעורר את התהליך הטיפולי המובנה מראש בגופינו, בנפשנו.
הילדים שומרים אחד על השני, שעה פה, שעה שם. כמו שחלמתי. מטפחים עצמאות, הווי ילדים. חווים אימא שעובדת גם מחוץ למשפחה.

מסר.
למי שנמצאת במקום הזה שהייתי אחרי הלידה, מכל סיבה שהיא. רוצה לשלוח יד מהמסך ולחבק אותך- שקוראת וחושבת לעצמך, "בבקשה בבקשה, בבקשה, שמישהו פשוט יקח את זה ממני, שזה לא יהיה".
תמיד יש מה לעשות. ומותר להיות אופטימיים. במקרה שלי, עזרה לי מאוד יעל שורקי, וקורין שבת ושיטת פאולה. והתזונה. וגם שלמדתי לבקש ולהסכים לקבל עזרה. להישען על אחרים לזמן מה. לטפל בעצמי ולא רק באחרים.
"תכניסי את עצמך לרשימת האנשים שאת דואגת לרווחתם" אני אומרת שוב ושוב לכל מי שמוכנה לשמוע.
בהצלחה בהצלחה בהצלחה.

לשאלות ופרטים נוספים ניתן לפנות אלי ישירות למייל shani.fabian@gmail.com