מורים בנעלי בית

מאת: ענת גביש מתוך עלון באופן טבעי, גליון מס' 45 שהוקדש לבית, מרץ-אפריל 2003

כשהורים בוחרים בחינוך ביתי לילדיהם, חושבים רבים שהבחירה נעשית על רקע טראומות מסוג זה או אחר שעברו בבית הספר. אז חשוב לי לספר – היו לי מורים טובים. בית הספר שלי היה מקום נחמד וחיובי. המורים שעבדו בבית הספר שלי הרגישו טוב. היה להם נוח. הם פעלו מתוך תחושת חופש ונינוחות.
יצאתי משם די בורה, אבל זה לא העניין.
אני כותבת את זה בעקבות שיחה בין חברים. דיברנו על הכתבה ב"מעריב", שסקרה את כשלונות משרד החינוך בהוראת קריאה וחשבון. בכתבה תלו את האשם, בין השאר, בשיטות ההוראה הנהוגות בבתי הספר. חברה העירה שהבעיה היתה מצטמצמת מאוד, לו היו מניחים למורה ללמד לפי שיטה הטובה בעיניו והמתאימה לו, ולא מנחיתים עליו חדשות לבקרים שיטות חדשות בלי לשתף אותו בבחירה. לא בדקתי את זה, אבל יש לי תחושה חזקה שהמורים ה"טובים" אצלנו נהנו מחופש בחירה ויצירתיות, ולא ישבו להם יותר מידי על הראש.
אני לא מתאפקת וכותבת כאן את שמותיהם. אולי הגיליון יתגלגל לידיהם וידעו שנתנו מתנה שנשארה שלושים שנים. מה המתנה? הם לא הרסו, לא סירסו, לא שיעממו, לא דיכאו, לא השפילו, לא ייבשו ל את המוח.
זה הישג ענק למורה.
עם הבורות שלי אני כבר אסתדר.
בבית הספר היסודי, מכתה ד', למדתי בקיבוץ עין גב, ואחר כל בתיכון בית ירח בעמק הירדן.
רוחק'ה המחנכת, מאירה המורה לטבע, דובה המורה למלאכה, בתיה הספרנית, עירית המורה למוזיקה, ישראל זיכרונו לברכה, המנהל, ובתיכון – בתיה המחנכת, איני המורה להיסטוריה, בני המורה לתנך, רזיה המורה לספרות…אנשים שבאו ליהנות והרגישו נוח לעמוד שם ולדבר על מה שהם אוהבים. (וכשזה כך, אז קודם כל לא מגעיל בכתה. יש אווירה סבירה ואנשים לא סובלים. כל השאר כבר פחות משנה).
אני כותבת, ויש מורים ששמם עולה בזיכרון ולא נכנסים לרשימה. מעניין, כולם עם אחד או שניים יוצאים מהכלל, לא היו מהחממה הקיבוצית. היו שכירים. זאת אומרת, הרגישו פחות נוח. לא לימדו בבית.

בתור "עירונית" (משפחתי עברה מהעיר לישוב קהילתי בגולן, ובתי הספר היו אלה של הקיבוצים בעמק הירדן. היינו אאוטסיידרים) – ובתור כזו, היה לי קל מאוד לזהות את הלחץ של המורים מבחוץ. הקשיחות, החיוכים המזויפים, שפת הגוף ששידרה אי נוחות ברורה..
ולעומתם, המורים מבית, נינוחות גופם, הבגדים שהדיפו אווירה של בית, הקולות השקטים של אלה שבאו לעבודה ברגל (מהם בנעלי בית!) או בהסעה מהקיבוץ השכן, ושחייהם בבית הספר היו המשך ישיר לחייהם בקיבוץ, ולא היו צריכים להעמיד פנים שהם מישהו אחר.
תמיד ריחמתי על המורים השכירים. לא סביר, אבל אם במקרה אתם קוראים, תדעו שידעתי שקשה לכם ואכן, היה קשה להיות במחיצתכם.
המאפיין את כולכם היה שהרגשתם נורא נורא לא בבית. זה היה שקוף. לעיני לפחות, כי גם אני הרגשתי נורא לא בבית, אז זיהיתי אתכם מיד, עם כל הדאווין שלכם של "שלנו" ו"בבית ספרנו". איזה שלנו ואיזה נעליים. הייתם זרים ומאוימים בתוך סביבה לא סובלנית ומנכרת, שגידלה את ילדיה בבית. וסבלתם מבדידות קשה וסבלתם מהסתרה שלה, ואיזה קולות זה הפיק לכם מהגרון בתוך הכיתה.
אם הייתי מוותרת על הכיף שבגידול ילדי בעצמי, הייתי שמחה אם היו נופלים לידיים של האנשים הטובים מאז. מי יודע מה אתם עושים ואיפה אתם עכשיו. לא שאני כזו זקנה. אבל היו היו ענקיים כאלה כבר אז, שמי יודע.

וזה הזיכרון הנעים ביותר שיש לי מאז:
פעם הברזתי מבית הספר ותפסתי טרמפים הביתה באמצע היום. ומי עוצרת? בתיה גל, המחנכת שלי. אין מילים לתאר את גודל הבאסה. נוסעים בדממה, והיא לוקחת אותי עד הצומת, נפרדת בנימוס, ולמחרת מזמינה את ההורים שלי לשיחה.
אני מחכה בחוץ והם יוצאים כעבור חמש דקות, שלושתם עם חיוך מרוצה. אני לא יודעת אם להילחץ יותר או מה. מה היא אמרה לכם??? אני שואלת בכעס. ואבא שלי, שנראה מבולבל מהפרידה הלבבית ומכל העניין, אומר "היא אמרה שהבעיה שלך היא שהחופש חשוב לך יותר מכל דבר אחר".
אולי היא בכלל שכחה שקבעה אתם ואולי זה באמת מה שהתכוונה להגיד. עד עכשיו אני מלאה ברגשות חמים אל בתיה.
מחנכת.