בית הספר של העתיד

מאת: שגיא גלאור

כששואלים אותי מדוע בחרנו אני וזוגתי בחינוך ביתי התשובה הכמעט אוטומטית היא "אנחנו בחינוך ביתי מאהבת המן ולא משנאת מרדכי". למשפט זה שני מובנים, ראשית, גם אם מערכת החינוך הישראלית תהייה הטובה ביותר בעולם אנחנו עדיין בוחרים בחינוך ביתי. שנית, אין לנו טענות אל מערכת החינוך, היא בשלה ואנחנו בשלנו, לא מעוקצה ולא מדבשה. לכן שלושת ילדי, מרקו סימון וצ’ארלי מעולם לא ביקרו במערכת, כלומר, לא עזבנו כהצבעת מחאה פשוט בחרנו במה שנכון לנו ללא התייחסות למה שקורה שם, מעבר להרי החושך. אבל ברגעים בהם אני באמת כנה עם עצמי עדיין עולה בקרבי השאלה: האמנם כך? באמת אין שום קשר איתם? כי היחסים שלי עם מערכת החינוך הם קצת כמו של הורים גרושים, לעולם לא נוכל באמת להתנתק אחד מין השנייה, כל עוד מערכת החינוך קיימת, אני מקיים איתה מערכת יחסים.

אצלי הקשר עם מערכת החינוך נובע ממעמקי החוויה, אני מחובר אל מערכת החינוך דרך זיכרונות הילדות, מי לא אמר שלום כיתה א?’ דרך פינת העישון מאחורי המעבדה לכימיה, מן הלימודים לקראת בחינת הבגרות ועד למסיבת הסיום של כיתה י"ב.  אני זוכר את האושר, המהול בנוסטלגיה של טרם זמנה, שליווה את סיום תקופת בית הספר. אבל זה לא רק זה, הקשר של המשפחה שלי לבית הספר הוא מאוד של הכאן ועכשיו, גם דרך החברים של הילדים וגם כי בית הספר נמצא ממש מעבר לרחוב, אנחנו רואים אותו כל יום ניצב מולנו. ולסיום, אסור לשכוח כי החברה שלנו במובן רב מעוצבת על ידי מערכת החינוך הישראלית. בית הספר הוא מוסד מכונן בחברה המערבית ואנחנו חלק ממנה. לכן למרות שבחרנו שלא לשלוח את הילדים למערכת אנחנו מנהלים איתה מערכת יחסים חיה ובועטת. במקרה הפרטי של המשפחה שלי זאת מערכת תוססת במיוחד מפני שאנחנו מתנדבים בבתי ספר ופעילים בתנועת "בוחרים בחינוך", תנועת הורים שנוסדה כעזרה להורי מערכת החינוך בעמק חפר והפכה תוך זמן קצר לתנועה עם סניפים ברחבי הארץ.

אם להמשיך את הכנות, אז אינני רק מחובר למערכת אלא אני מחזיק בדעות עליה בצורה ישירה ועקיפה. כלומר, הבחירה בחינוך ביתי היא תמיד גם אמירה על המערכת. אדם הבוחר בחינוך ביתי לא רק בוחר מה הוא רוצה אלא גם בוחר ממה הוא נמנע. חינוך ביתי זאת גם אמירה חברתית, מרצון או שלא מרצון, אמירה שמבטאת בחירה מאוד מסוימת, כזאת ששמה ערכים אחרים מרוב האנשים בראש סדר העדיפויות. ובהקשר זה זאת גם אמירה פדגוגית, כלומר, אני לא רק הורה אלא גם קצת "מורה". ואין זה משנה אם אני עובד לפי תוכנית הלימודים של משרד החינוך, תוכנית לימודים עצמאית, או ללא תוכנית לימודים כלל, כל אחת מהבחירות אומרת משהו על מערכת החינוך ועל בתי הספר. אני יכול לחשוב על כמה טענות פדגוגיות שתומכות בבחירתי ואינן מקבלות מקום מספק במערכת החינוך, לדוגמא: ילדים לומדים טוב יותר כשהם סקרנים, מתוך הנעה עצמית. ילדים הם סקרנים מטבעם, גילוי חשוב יותר משינון, ילדים לומדים הכי טוב בצורה חווייתית, מתוך משחק או דרך הידיים, עדיף לטייל בטבע מאשר ללמוד על הטבע, לימודים והוראה זה  לא אותו דבר.

בשלב זה חשוב לי לומר כי העולם שאנו חיים בו נמצא בשיאו של תהליך שינוי קיצוני, גם משרד החינוך יודע את זה. הטכנולוגיה משנה את העולם שאנו מכירים מהיסוד. העולם שבו יחיו ילדינו כבוגרים יהיה שונה מאוד מהעולם של היום, וקצב השינוי מתגבר באופן אקספוננציאלי. ההתפתחויות הטכנולוגיות בתחומים כמו גנטיקה, ננוטכנולוגיה, רובוטיקה ואינטליגנציה מלכותית יוצרים מציאות חדשה עד כדי שהעתיד נראה יותר ויותר וירטואלי. בעתיד הלא רחוק מאוד רובוטים יהיו מסוגלים לעשות, טוב יותר מאתנו, כמעט על "עשיה" אנושית. נראה כי בעתיד ילדים יזדקקו בעיקר ליצירתיות, ליזמות ויכולת לשתף פעולה, הם ידרשו להסתגל לשינוים מהירים וליכולת להכיל כמויות אדירות של מידע ולסנן ממנו את העיקר. אבל אני רוצה יותר מזה עבור ילדיי, אני רוצה שילדיי יגדלו למבוגרים טובי לב לעצמם ולחברה, שידעו לחוות את העולם ולהיות מאושרים, שירגישו שהם חלק ממשהו גדול מהם מבלי לוותר על הייחודיות שלהם.

אלו אמירות שאני מניח כי הורים רבים וגם משרד החינוך יסכימו איתי אליהן, פחות או יותר. אך למשפחה שלי יש יתרון מסוים מכיוון שבחינוך ביתי הרבה יותר קל להצליח בזה. כמובן שאין הבטחה של ההצלחה אבל הסיכויים הם לטובת משפחות החינוך הביתי. כי בחינוך ביתי יותר קל לראות באמת את הילדים, להעניק להם ביטחון, לתת לסקרנות הטבעית שלהם לפרוח, לתת להם ליזום ולחקור, להכשיר אותם לחיים חברתיים, אבל של העולם האמיתי, ולאפשר להם לשמור על הייחודיות שלהם באותו זמן. בחינוך ביתי יותר קל להסתגל לשינוים של העולם, להיות יצירתי, מהיר, רב תחומי, אפשר בקלות לאמץ רעיונות כמעט מכל תחום ולהשתפר כל הזמן. וגם, וזאת נקודה חשובה, בחינוך ביתי ממש ממש כיף לעשות את כל זה, זאת לא באסה ללכת לבית הספר ולקום בבוקר לאותה שגרה, ובשבילי זאת ההרפתקה הכי מהנה שיצאתי אליה.

האם חינוך ביתי מתאים לכל המשפחות? כרגע בטוח שלא, התרבות והנורמות החברתיות שלנו לא שם עדיין. אבל האם יישום הרעיונות שלנו, של משפחות החינוך הביתי על כל גווניהם, יכול לעזור גם למערכת החינוך, להעשיר אותה ולייצר אמירה חינוכית חדשה שכל הילדים ירוויחו ממנה, אין לי ספק שהתשובה היא כן. לשם כך נדרשת חשיבה מקורית ונכונות, גם של המערכת וגם של הורי החינוך הביתי, ובעיקר אומץ ללכת בדרך אחרת.

אפשרות אחת, ואני בטוח שיש עוד רבות, הם יצירה של מרחבים חינוכיים (לא אוהב את המילה חינוכיים אבל לא הצלחתי למצוא אחרת), מפוזרים בקהילות. מקומות שבהם יציעו למתעניינים קורסים וסדנאות, מעבדות מסוגים שונים, לכל מי שירצה ובדיוק בזמן שמתאים, בתחילה לילדי החינוך הביתי אבל מהר מאוד לכל הילדים. אני מציע מעיין שילוב של We Work  ואוניברסיטה. ניתן יהיה להירשם לקורס בקליגרפיה, או בחשבון בסיסי, בנגרות או יזמות עסקית, בעריכת וידאו או מכונאות רכב, או סתם מפגש חברתי ומשחק. ניתן יהיה לחבר את המרחבים הללו לעסקים בקהילה ולספק שירותי שוליות למי שירצה, "בוא תעבוד איתי במוסך ואני אלמד אותך כל מה שאני יודע" או יום פתוח פעם בשבוע בסטודיו לתלת-מימד תמורת שוברים חינוכיים. מרחבים אלו יהיו מעבדה לחדשנות ויזמות חינוכית, קצת כמו שקהילת החינוך הביתי בעצם מהווה עבור המערכת. ואולי בעתיד כל בתי הספר יפעלו בדיוק באותה מתכונת ונאפשר לדור העתיד של משפחות החינוך הביתי להמציא את החינוך מחדש.