בוחרים חינוך ביתי

מאת: מיכל מוטאי

חינוך ביתי הוא בחירה לא ברורה מאליו. בחירה שבצמתים מרכזיים נדרשתי לבדוק שוב ושוב האם זאת הבחירה הנכונה שלנו. יש צמתים ברורות מאליהן – גיל 3 בהן אחרוני הילדים עם המטפלות נעלמים ממגרשי המשחקים. גיל 6 שבו הסביבה מצפה יותר מתמיד שהילד ייכנס למערכת לכיתה א. כי נגמרו המשחקים והגיע הזמן ללמוד.

ולאחר מכן יש עוד ועוד שלבים שבהם נדרשתי לבדוק האם הבחירה מתאימה לנו. כאשר הילדים לא תמיד מצאו את מקומם החברתי. כאשר הבנתי שלילדים יש קשיים, ותהיתי אולי במערכת היו מגלים אותם מוקדם יותר.

גם גיל החטיבה וגיל התיכון הם שלבים שדורשים בדיקה מחודשת. אולי כדאי להצטרף לתיכון מסוים כי יש בו תוכנית רובוטיקה ממש טובה. אולי שווה בשביל חברת השווים. כדי להכיר יותר חברים בגילאים הרלוואנטיים. כי חינוך ביתי בפני עצמו הוא כבר לא בסיס משותף מספיק חזק.

ולאחרונה כאשר הילדים קצת גדלו (הרבה האמת). וכבר לא זקוקים לי לצרכים הבסיסיים שהצדיקו את השהות שלי איתם באופן צמוד ומתמשך. אף אחד לא יונק, כבר לא צריך לנקות טוסיקים. יש פה חבורה צוהלת ושמחה ששמחה להישאר לבד בבית כשאני יוצאת לענייני. והם יודעים לדאוג לעצמם, ואפילו נהנים מהחופש מאמא.

ופתאום מצאתי את עצמי חוקרת מחדש את הסביבה. בודקת אולי הגיעה הזמן שילכו למסגרות. לאו דווקא בשבילם. אלא בשבילי. כי גם לי אולי יהיה יותר קל אם הם יהיו במסגרות כמה שעות ולי יהיה זמן לקדם את העבודה שלי? ומה בעצם הם עושים כל היום?

אז יצאתי למחקרון קטן בסביבה. לא משהו רשמי. קצת גישושים, קצת בירורים, הרבה שיחות עם הורים ומכרים. מנסה לגשש אולי איפשהו קיימת המסגרת האידיאלית. זאת שתתאים כמו כפפה לילדים ותתאים בול לצורך שלי?

בית הספר האנתרופוסופי שנמצא במרחק שני רחובות מאיתנו היה האופציה הראשונה שבדקתי. בעיקר לקטנים האמת (בני 7 ו 9). ביום חשיפה להורים למדנו את דיקלום הבוקר. עשינו סיבוב התעמלות בחצר (מסלול מדויק של פעילות מתוכננת בקפידה), עברנו שיעור חשבון מהמם תוך כדי משחק, והתרשמנו קצת מיצירות האמנות של הילדים שהקיפו אותנו מכל הקירות (כולם מציירים בגוונים מוכתבים מראש, בנושא שהוכתב ובאותה טכניקה). למרות שהתרשמתי עמוקות מהלימוד תוך כדי משחק, התחושה שיש מישהו שמכתיב מגבוה מה הילדים צריכים לעשות בכל רגע נתון גרמה לי לתחושת אי נוחות. הרעיון נזנח לאנחות.
כאן כתבתי פוסט בזמן המשבר ההוא.

לאחר מכן דיברתי עם הורים מבית הספר הדמוקרטי. אני גרה בקרית אונו, ויש כאן בית ספר ותיק. מצד אחד שמעתי עליו דברים מופלאים. ילדים שהולכים לבית הספר בשמחה. שממליצים עליו בכל פה. ומצד שני תחושה ששורר שם סוג של כאוס. שעודף חופש מאפשר לילדים להיות הרבה יותר מדי שעות בטלפון. שאין מספיק פיקוח על הילדים, שהם זורמים יותר מדי תוך כדי תחושת כאוס.

הצטרפתי לכל מיני קבוצות בפייסבוק שנועדו לקדם חינוך מסוג אחר. קבוצות של אנשים נפלאים שמקדמים תוכניות חינוך מדהימות בתוך המערכת. הורים מעורבים, בעלי תושייה מדהימה, מורים שנותנים את הנשמה ורוצים ליצור שינוי. הם מתחלקים בעיני לכמה קבוצות

1. כאלו שחושבים שהכנסת הטכנולוגיה לבית הספר תיצור שינוי. אני לגמרי לא מסכימה עם זה. הטכנולוגיה בפני עצמה לא מוסיפה כמעט דבר. זהו שינוי קוסמטי שאינו לוקח בחשבון את הצרכים השונים של התלמידים, את הבעיות המהותיות שיש במערכת כיום (למשל הבחירה במקצועות הלימוד ובחומר הלימוד שההיגיון שבו לא תמיד ברור לי).
2. תוכניות לימוד ללימוד מיומנויות חיים חיוניות. כאלו שבעצם העובדה שהילדים מבלים כל היום במערכת הם מאבדים לחלוטין (כמו התוכנית ההזויה להביא נשים מניקות לבית הספר כדי ללמד ילדים על אימהות וטיפול בנקה).
3. הכנה לעולם החדש – מתן הזדמנות לילדים להכיר את העולם בעיניים יזמיות. להכיר מקצועות חדשים, דרכי פעולה של עסקים בעולם, הזדמנות להמציא דברים בעצמם. אלא בעיני דווקא תוכניות מוצלחות מאד. לצערי הן עדיין לא מספיק שכיחות. לרוב הן מהוות רק חלק קטן מתוכניות הלימוד.

עם כזאת מסה של אנשים שמנסים ליצור שינוי, ברור לי שבסופו של דבר זה יקרה. אבל זה ייקח עוד המון זמן.

והגעתי למסקנה, שעבורנו, הכי נכון להישאר בבית. כמו כל בחירה, זאת לא בחירה מושלמת. לפעמים נדמה לי שהילדים היו יכולים ללמוד הרבה יותר. הרבה בקרים הם פשוט לא עושים כלום חוץ מלקפוץ על המיטה או לשחק במשחקי דימיון (אומרים שככה ילדים לומדים, לא תמיד ברור לי מה).

משעמם להם לא פעם. לפעמים אני מרגישה שהם ממש לא ממצים את עצמם. אבל מדי פעם גם יש ימים ממש טובים. כאלו שהם יוצרים דברים מקסימים. שאני מגלה שתחומי הידע שלהם חורגים בהרבה ממה שנדמה לי. שפשוט כיף לנו ביחד. כי בסך הכל, זאת המערכת הכי גמישה שיכולה להיות עבורם. שבה הם מקבלים המון המון אהבה ותשומת לב