מאת: לימור ליברמן
אני מוצאת את עצמי לא מעט אומרת לילדים:
" די כבר עם המסכים"
"תניחו את הטלפון בצד"
"תמצאו גם משהו אחר לעשות"
"מה יש כל כך הרבה לראות בטלפון?"
במקביל, אני מוצאת גם את עצמי יושבת עם הטלפון, קוראת בפייסבוק, מתכתבת בוואצאפ עם אנשים.
וגם את הילדים פתאום בעלי מיומנויות וידע
שלא אני לימדתי אותם (:
אני מרגישה את הקונפליקט הזה כל הזמן,
מצד אחד המסך הזה הוא מקור בלתי נדלה של
ידע והשראה עבורנו ועבור הילדים,
ומצד שני אנחנו נמשכים אליו אולי הרבה יותר מדי…
האם המשיכה למסכים היא בגלל שיש שם
הרבה ידע ואנחנו יצורים שואבי וממגנטי ידע?
האם המשיכה למסכים היא מתוך
בריחה ממציאות לא רצויה?
האם הטכנולוגיה הרחיקה אותנו
מאינטראקציות חברתיות אמיתיות ?
או שמא חיברה אותנו לאפשרויות אינסופיות ?
את השאלות האלה שאלתי את עצמי זמן רב
ועודני שואלת.
והתשובות שאני מבינה מתוכי הן ש:
אני אוהבת את הקידמה הזאת.
אני אוהבת שכל הידע נגיש לנו.
אני אוהבת שאנחנו לא תלויים כמעט באף אחד בשביל לרכוש ידע.
אני אוהבת שאני יכולה לקבל השראה מאנשים בלחיצת כפתור.
אני אוהבת שהילדים שלי יכולים ללמוד
להעשיר את עצמם, במה שמעניין אותם בכל זמן .
אני מרגישה שהטכנולוגיה שידרגה את קלות הלימוד בחינוך הביתי.
אם פעם ילדים היו רוצים ללמוד משהו שההורה שלהם לא יודע ,
הם היו צריכים להעזר במישהו אחר.
היום כל הידע קיים בכף ידם.
אני חושבת שהטכנולוגיה שידרגה את החיים באופן כללי.
אבל כמו כל דבר, ניתן להשתמש בה ככלי המשרת ומעשיר ומשדרג את חיינו וחיי משפחתנו,
או ניתן להשתמש בה ככלי המשאיר אותנו בדד
ולא דורש מאיתנו אינטראקציה אמיתית עם העולם, ובסופו של דבר מעכבת את ההתפתחות במקום ליצור התקדמות.
זה כמעט בגדר נס בעיניי, ש:
אפשר לדבר עם כל אדם בכל מקום בכדור הארץ תוך שניה.
לכתוב לכל אדם בכל רגע, והוא מיד יראה את זה.
לעשות עסקים חובקי עולם כמעט מבלי לנסוע בעולם.
ללחוץ על כפתור ולקבל מידע על כל דבר בעולם, מבלי שנצטרך לנסוע לספריה ולחפש שם.
לשמוע שיעורים ,הרצאות וידע בכל נושא מבלי לצאת בהכרח מהבית.
הנגישות היא נהדרת ומרגישה כמו שחרור מתלות.
על כן אני מברכת את הטכנולוגיה,
רק עלינו לשים לב שהיא איננה באה לרעתנו, בשלב מסויים, ואנו לא משתמשים במסך כעוד דרך לבריחה מהחיים עצמם כמו כל התמכרות אחרת…
אני רואה את הטכנולוגיה כשירות נהדר גם לנו משפחות החינוך הביתי.
תוצרת בית 