מאת: אבישג רבינר
פעם, לפני מיליון שנה, כשהייתי אימא לתאומים בני שלוש, נפלה לידי משרת חלומות. קופירייטינג מהבית לתוכן שיווקי ב"פלאפון". האמת, זה לא היה לפני מיליון שנה אלא לפני חמש עשרה שנים בערך ולכן הייתי צריכה להסתיר את העובדה שאין לי מושג איך נכנסים לgoogle ומחפשים תכנים ו…שאין לי מושג מה זה אס.אמ.אס.
למה? זה פשוט לא עניין אותי. היו לי שני תינוקות, היו לי ספרים וחברות איתן נפגשתי ובן זוג טרי, חייתי את ההווה. אבל…היה גם תמריץ כלכלי אטרקטיבי ולכן, תוך שבוע שבועיים, בעוד כרסי תופחת, למדתי את רזי הרשת. דאז. חלפו שנים, העיתונות דעכה ואני עברתי עם הטור האישי שלי מ"ידיעות אחרונות" ל"סלונה", כתבתי על ילדים ותרבות בדרך כלל. כתבתי על חיי ועל הבילויים שלנו והרווחתי כסף קל למחייתי. אבל שוב, העולם התפתח והקצב נעשה מהיר יותר… עכשיו צריך להעלות את הטקסט מיד ולהיות בטוויטר ופייסבוק ולתייג ולהגיב ו…אני לא שם. יש לי 5000 חברים כמעט (משאירה קצת מקום) ואני… לא שם. בכלל. לפעמים אני מהרהרת אם לא כדאי פשוט לסגור את זה ולהודות שזה לא קורה. לא בשבילי. אני עדיין חיה את ההווה עם הפנים לעתיד, אבל העתיד הטכנולוגי הזה גדול עלי, מעיק, לא מסקרן אותי. הרשתות החברתיות ומהפכת התקשורת בכללה מעמיסים עלי במקום להקל. בינתיים אני מאחור, לא מצליחה לרוץ בקצב הדרוש, מצטערת אבל גם נהנית מאי היכולת למהר, מהצורך להאט, מהאהבה לספרים, מהחיבה לניירת ומרקרים ופנקסים, מהאפשרות, אולי אפילו הפריבילגיה לזחול לי מאחור ואולי פעם, עוד מעט, כשהילדים יגדלו קצת נגיד, אצליח להשלים את הפער. אבל בעצם…הם כבר גדלו. כמעט.
תוצרת בית 