מי מפחד מטכנולוגיה

מאת: מיכל מוטאי

הטלפון צלצל בשעה שש בבוקר להעיר אותי. אחרי שקפצתי מהמיטה להעיר את האמצעית, נכנסתי רק שנייה לבדוק אם הגיעו הודעות חשובות בווטסאפ במשך הלילה. לא היה משהו רציני. הודעה באיזה לבוש להגיע לאימון ובאיזו שעה, קצת תמונות מהטיול לאיטליה ממנו חזרנו שלשום, וגם בקשה לאסוף כסף בפייבוקס למדריכים המסורים.

תוך כדי הכנת ארוחת הבוקר, נכנסתי לוויז כדי לבדוק מתי בדיוק אני צריכה לצאת מהבית כדי להספיק להגיע בזמן. בשלוש הדקות שביליתי בשירותים נכנסתי לפייסבוק לבדוק מה התחדש בזמן שישנתי ולקרוא קצת חדשות.

תוך כדי הטיול עם הכלבה שמעתי מוזיקה ביוטיוב, או לחלופין שמעתי סיפור בספרי השמע או אולי שמעתי הרצאה בפודקאסט?

היום בקושי התחיל וכבר הספקתי "לבלות" כל כך הרבה בטלפון. המון זמן מסך. ומה בסך הכל עשיתי? לא שיחקתי בשום משחק, לא צפיתי בתוכנית טלויזיה וגם לא שקעתי בסרטונים מצחיקים. בסך הכל ניהלתי את החיים.

המחשב והטלפון שלנו ממלאים כל כך הרבה פונקציות בחיים שלנו. מספיק לפתוח את חלון האפליקציות כדי לראות כמה דברים אנחנו עושים דרך הטלפון. התכתבויות, טפסים, הרשמות לאירועים, רכישת כרטיסים, סריקת מסמכים, תשלום חשבונות, תקשורת עם חברים, שימוש במילון, שימוש בתרגומון, ניווט ומפות, כתיבת תזכורות, פתקים, מסמכים ועוד ועוד.

הילדים לומדים טונות של דברים דרך המחשב. היוטיוב משמש כמדריך אינסופי לכל נושא שאפשר לחשוב עליו – קסמים, שפות, משחקים, ג'אגלינג, קובייה הונגרית. כשאני רוצה לחפש איך לתקן את מכונת הכביסה אני בודקת ביוטיוב. כשאני רוצה לדעת איך להכין כרטיס ברכה אני מחפשת הדרכות מתאימות. כשהם מנסים לפתור בעיה בכרטיס המסך, במדפסת תלת מימד, ב VR, זהו המקום הראשון שמחפשים בו.

ועל המחשב יש עולם ומלואו נוסף – תוכנות לבנייה בתלת מימד, עריכה גרפית, הכנת מצגות, ניהול חשבונות ואקסלים, יצירת וידאו, כתיבת מסמכים, הכנת מפות.

לא פעם אני מרגישה שהמחשב שואב אותי. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להספיק. לקרוא עוד מאמר, לשמוע עוד הרצאה, להספיק לכתוב לבלוג / לעיתון, לפעמים פשוט לעבוד. ובערב אני אוהבת את זמן השקט שלי שבו אני יכולה אפילו לשחק קנדי קראש ולהירגע.

וגם נוח לי לא פעם לשלוח את הילדים למחשב. זה יוצר לי זמן שקט. אני יכולה לשלוח אותם למחשב לעשות "עשר אצבעות" ואז להרגיש שהם למדו. וכשהם נשאבים למשחק, אני משתיקה את המצפון ואומרת לעצמי שזו אינטראקציה חברתית והם גם לומדים אנגלית. והי, זכיתי בעוד כמה דקות שקט.

לפעמים קשה לדעת איפה אנחנו מסתיימים ואיפה מתחיל המחשב. הטכנולוגיה הפכה להיות שלוחה שלנו. זה רק עניין של זמן עד שהסינרגיה ביננו תהיה מושלמת. יהיה מושתל לנו שבב במוח שיספק לנו את כל המידע באופן מיידי. כל מה שקשור לשינון ייעלם מהעולם. הידע יהיה זמין לנו כל הזמן ובכל מקום. זהו עולם שאנחנו שרובנו עדיין מתקשים אפילו לדמיין.

הטכנולוגיה היא חבר, לא אויב. אבל בלב אני יודעת, שהתפקיד שלי הוא להיות איתם. להיות באמת. ללמד אותם את הגבולות של עצמם ושל הטכנולוגיה. לגרום להם לשים לב למה שקורה שמסביבם (במציאות הלא וירטואלית). ללמד אותם לראות אחד את השני – לא רק דרך המסך אלא בעיניים. לשים לב לרגשות אחד של השני, ללמוד איך לעזור, איך לריב, איך לפתור בעיות. איך לתקשר בצורה מכבדת ואמיתית. וכדי לעשות את זה צריך לפעמים לדעת לשים את המסך בצד. לבחור במודע ובכוונה, להתנתק מהמסך. גם אם זה לא קל בכלל. לנו, ועל אחת כמה וכמה להם.