איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת

מאת: מיכל מוטאי

כשאני שומעת את המילה "גבולות", אני מדמיינת את עמוס רולידר עם אצבע נוזפת וטון קשוח מטיף להצבת גבולות לילדים. אבל אלו לא הגבולות שמעניינים אותי בימים אלו. אולי קצת כבר עברו אצלי את הגיל, והאמת שזה לא ממש היה אישיו אף פעם אצלנו.

הגבולות שאני רוצה לדבר עליהם הם גבולות האימהות שלי. הגבולות שלי ביחס לילדים מתבגרים. כל עוד הילדים היו קטנים הגבולות ביננו היו מטושטשים. הצרכים שלהם עמדו בראש סדר העדיפיות. אם ילד רעב, עייף, צריך עזרה בשירותים – אין שאלה לגבי סדר העדיפויות. הצרכים הבסיסיים של ילדים קטנים דורשים תשומת לב מיידית.

אבל כשהילדים גדלים, יחסי הגומלין משתנים. היום הילדים שלי יכולים להסתדר חלק גדול מהיום בלעדי (4 מופלאים בני 8-15). שלא לאמר, אפילו מעדיפים לבלות עם עצמם. כשאני יוצאת מהבית זה סוג של מסיבה עבורם.

לפני חודש נסעתי עם בן הזוג בפעם הראשונה לחו"ל. רגשות האשם שלי היו קשים מנשוא. בפועל, אפילו הקטן שקצת התגעגע נהנה מאד. הם נהנו מעצמאות, הם נהנו מחופש, משבירת שגרה, מבילוי עם בני משפחה איתם הם פחות מבלים ביומיום. מייד כשחזרנו הודיעו לנו שאנחנו יותר ממוזמנים לנסוע שוב.

אבל בפועל ביומיום, אני לא מרגישה חופש. כבר כמעט 3 שנים שאני מנסה להקים סוג של עסק קטן. מדי פעם אני גונבת יום ללימודים או להשתלמות כזאת או אחרת. ביומיום אני יכולה להכניס שעה שעתיים עבודה (בעיקר תוך כדי שאני ממתינה להם בחוגים). אבל זאת לא העבודה האמיתית שלי. בפועל אני מוצאת שרוב היום אני עסוקה בבישול, בהסעות, בלימודים של הילדים (אפילו שזה ברמת השעה לילד בשבוע), בהמתנה אינסופית בחוגים ובפעילויות, בהשקעה של המון מחשבה ואנרגיה בפעילויות שאני רוצה בשבילם.

ואולי בגלל שההכנסה מהעסק הפיצפון שלי היא מקסימום בונוס, והיא בעיקר נועדה בשביל הנפש ותחושת הערך שלי, העסק מדשדש. אני לא משקיעה בו מספיק זמן ואנרגיה. אני לא מרוכזת בו. וכתוצאה מכך הוא לא מתרומם. ואם הוא לא ממש מתרומם, אז למה לי בכלל להשקיע בו?

ושוב ושוב אני מנסה להבין עם עצמי. מהם הגבולות שלי? מה אני רוצה להשיג עבור עצמי? האם להיות אמא במשרה מלאה זאת שאיפת חיי? האם זה מספק אותי? עד כמה חשוב לי להשקיע גם בתחומים אחרים בחיי? האם זה חייב להיות עסק? האם כסף הוא חלק חשוב במשוואת הערך העצמי שלי? עד כמה הידיעה שאני יכולה ומסוגלת לכלכל את עצמי במידת הצורך חשובה לי? ואיזה מסר אני מעבירה לילדים בכך שאני לא מפרנסת את הבית?

וככל שעובר הזמן והילדים גדלים, אני גם חוששת. מה יקרה ביום שהם יעזבו את הבית? מה יהיה כשיגדלו עוד קצת? האם לא יהיה מאוחר מדי עבורי לחשוב אז על קריירה נוספת? בקצב שבו העולם מתקדם, אני כבר מרגישה עתיקה. מה יהיה עוד 5 שנים. מה יהיה לי לתרום אז? בתחום שלי התוכנות מתקדמות, האופנות משתנות. אם אני לא חלק מהמשחק, בפועל אני יוצאת ממנו. וביננו מלכתחילה, לפחות בעיני, אני מתחילה מאחורה. כי בזמן שנשים אחרות צברו ניסיון וותק בעבודה, אני צברתי ניסיון בתחומים אחרים לגמרי.

ואני לא רוצה שישתמע שלא עשיתי כלום במשך הזמן הזה, או שאני מזלזלת בו. נראה לי שכן היו לי כמה הישגים. יש את העיתון הזה, שאני מאד מאד גאה בו (בזכותו למדתי לבנות אתרים ולנהל עיתון אינטנרטי), הייתי מנטורית בקבוצת רובוטיקה במשך שנתיים (חוויה מדהימה בה גם למדתי תיכנות, ממנו אני לא זוכרת כלום). למדתי גם ייצור דיגיטלי, ידע בזכותו יש לי את העסק שלי. גיליתי תחומים מדהימים שלא הייתי מגלה בלי הילדים שלי.

אז איפה אני מתחילה? ואיפה הילדים? מה מכל זה שלי? ומה שלהם? האם אני יכולה לקחת קרדיט על חלק מההישגים הנפלאים שלהם? האם ילדיי יכולים להיחשב הישג? ובעיקר, איפה אני מוצאת מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה?