אישה טובה

מאת: ענת גביש התפרסם לראשונה בעלון באופן טבעי, גיליון מס' 52 שהוקדש לעצמאות, מאי-יוני 2004 ומופיע בספר הסיפורים של ענת גביש: "שימי קצת כורכום" שעתיד לצאת לאור בסוף יולי.
להזמנת עותק מן הספר: https://headstart.co.il/project/51402

במשפחה שלנו, מי שעובדת קשה, שרע לה בערב החג, שנופלת מהרגליים ולא יכולה לטעום כלום מרוב בישולים, ושהעור שלה מתקלף מהאקונומיקה, היא אישה טובה.

הבית מוכן, נקי, אפוף עד המעלית בריח תבשילים, על פניה חיוך עייף עצבני, והיא מסתובבת מבולבלת וסופרת שוב את קעריות הסלטים שיהיה מספיק על כל חלקי השולחן. אחר כך, את השולחן היא תתעקש לפנות לבד. לא תרשה לאורחותיה לעזור. עוד מעט, בין שולחן עורך ללפתן שזיפים, ייווצר סביב הכיור יצור צעקני מוזר ורב זרועות מכוסות סבון, שיתרוצץ ויתווכח מי תשטוף יותר.

סבתא שלי מאושרת. היא התברכה בבנות טובות. כלות טובות. טובות.

רגע לא ישבתי החג הזה!  נאמר וייאמר עוד רבות על פרורי שולחנות החג שלנו.

אמא, זה לא היה מוצלח בכלל. תודי.

מה את מדברת?? השתגעת? רחל היא מארחת למופת וכל כך אוהבת לארח.

למה? נדמה לך שמישהו נהנה?

מה איתך, כולם נהנו מאד. כמו בכל שנה.

לא, אמא, רק רחל וסבתא נהנו.

נו באמת, אחרי שככה היא עבדה קשה, רק ביקורת יש לך? במקום מילה טובה?

אין לי אף מילה טובה. האוכל לא היה טעים.

מה???? לא טעים?

לא. מגעיל. נתקע בגרון. אף אחד לא מעיז להגיד את מה שאני אומרת לך עכשיו. וגם עכשיו, אני סתם מדברת, את לא שומעת כלום.

תתביישי, כמה ביקורת. רק דברים רעים יש לך להגיד.

את רואה? לא שמעת כלום.

מה לא שמעתי כלום. כל מה שאני אומרת לא מוצא חן בעינייך, תמיד יש לך מה להגיד עוד!  אני מאוד אוהבת את המשפחה, היה ערב נהדר וכל הכבוד לרחל שעמדה ככה באירוח של כל כך הרבה אנשים בלי עזרה בכלל.

היא לא שמעה כלום. כאילו שמה ידיים על האוזניים. כי אם זה לא אישה טובה אז מה זה כן אישה טובה? ומה נעשה עם כל השנים שהיינו אישה טובה? איך נזרוק את זה עכשיו?

בדרך הארוכה הביתה אני חושבת איך שנאתי את זה תמיד. והן הרגישו. כבר מגיל צעיר הודבקו בי מילות גנאי, כאלה, כאילו מחבבות, בשפתן. עצלנית, פרה, (הייתי רזה מאד פעם, אבל בשפתן פרה זה לא קשור לעובי אלא לאופי, כבדה ועצלה), בלגניסטית, צ'פצ'ולה, חולמנית, ועוד המון מילים בספניולית שאני מכירה רק את הצליל שלהן וחשה את משמעותן על העור, בלי צורך בתרגום.

פולחן הניקיונות האין סופיים, הרצפה המבהיקה, הלעשות אבק, הלהחזיר למקום, המקלחות ההסתבנות השטיפות וחלוקת העולם לאנחנו והנשים הלא נקיות, כל אלה הרחיקו אותי עוד ועוד ממודל האישה הטובה.

בסופו של דבר, בניגוד לכל תחזיותיהן, הגעתי למחוזות הנשיות, אפילו למחוזות הלא ייאמנו של האימהות, ועושה דרכי בתוך המחוזות הבלתי אפשריים של הזוגיות, תוך טינה עמומה ודחוקה היטב אל כל מה שהיה ברור, ובוהק, כמו החרסינה של הבית-שימוש בבתים של כולן.

מוזר, להמציא את הגלגל המקרטע הזה ולהעמיד פנים שאנחנו רוכבות עליו מעל מצע עלים ריחניים ולא נחתכנו לפני שנייה מהמסור כשחיפשנו את העץ המתאים.

מחביאות את היד הנוטפת וחושבות, אם ישאלו אומר זהו דם הווסת ויחד נסחט אותו לאדמה ברוב תודה, רק שסבתא שלי לא תעבור פה בדיוק וזיק הבושה מעיניה יפלח לי את הנשמה.

דם? מלמטה? איך את מדברת? מה את עושה? זה לא יפה. תכנסי בפנים תנקי את זה.

להקים מעפר כבוש היטב חיות פראיות כמו נשיות, מיניות, אימהות. לעשות את זה לבד. להיות עצמאיות.

אני מבולבלת לגמרי.

הדרך ממשיכה עוד ועוד, לביתי הרחוק מהן כל כך, אימא סבתא ודודות.

העיניים מתמלאות דמעות. אני מסתכלת אל בנותיי הישנות בכיסאות הבטיחות במושב מאחור. האחת בראש מוטל הצידה והבעתה שלווה, השנייה בהבעה עסוקה, רגוזה, אגלי זיעה קטנים מתחת לשפתה.

כל פעולה מפעולות היום יום שלי אני מלווה בעיניהן של נשות המשפחה, במנוד הסנטר המאשר שלהן. כן, בדיוק את הקומץ הזה מהכורכום. כן, בדיוק כך למרוח לה על הבטן. כן, כך להכניס את הפטמה, את כולה, בתנועה בוטחת, אל תפחדי, היא רוצה לינוק, תעזרי לה. כן, כך תשלימי איתו. כך תתקרבו שוב.

והן לא שם. פרי דמיוני ופירות רחמי עושים לי כאן שבט חי ופועם.

ואני נשטפת ברחמים עצמיים חמימים, בבדידות מנחמת. בהבנה שהמציאות שלנו, התבלינים, ההנקה, הילדים, הזוגיות, אין לכל אלה קיום כן ויציב ואמיתי אם אמשיך להישען על הגלגל שנשען על המסך שמסתיר לי את מה שמאחור.

כעבור כמה שנות אימהות מלאת פליאה, אני מתחילה להבין, רכובה על הגלגל היפהפה שהמצאתי לבדי, איך מנקים כיור. איך מסדרים בית. אני מתחילה ללמוד לנהל את ביתי. באמת. למצוא לדברים את מקומם. להיפטר מחפצים, לנקות בקלילות ושמחה ואהבה. להרגיש שעבודת הבית היא עבודה רוחנית נעלה ויקרה ללבי.

וזה מתחבר לי לזמן היפהפה הזה, עכשיו, חג הפסח ועוד מעט, כשיגמר, סתם אביב בלי חגיגיות מיותרת, רק חגיגיות מיתרית עדינה לכל העולם לנגן.

כי האביב הביא איתו ניקיון, הביא איתו הבנה- קטנה- זהירה- על  ניהול הבית. ההבנה הזו נגהה ברכות אל תוכי, ובגוו זקוף ויפה, מטלית כתומה קרירה בידה, התעלמה מהחרמות והנידוי והאיסורים שהטלתי והתחילה לרענן לי את הבית.

הרגשתי שאני נכנסת מעבדות לחירות.

וההמשך עוד בא ומגיע ויבוא, כל הזמן, כמו שאומרת בתי : "אמא, עכשיו גדלנו. עוד פעם. עכשיו שוב. עוד קצת. גדלנו עוד! ומתפוצצת מצחוק: אמא זה לא מפסיק כי כל הזמן עוברת עוד דקה ואנחנו גדלים עוד!"