בשדה אסוף על גבעה תלולה

מאת: שרית זיק חייט

פעם מזמן, לפני עידן ועידנים היה לנו מנוי לקאנטרי קלאב שוקק חוגים. ושם בין המוני הילדות.ים היה אחד, צעיר מבנותיי שהיה מציק להן. בכורתי הייתה אז עם שיער קצר וכל פעם ה"שיא" היה כשהוא אומר לה שהיא בן והיא הייתה שבה בוכייה, מצוברחת, כועסת או כל התשובות נכונות..

הייתי אז בתחילת דרכי המודעת כחוקרת גבולות.
לאחר שסיימתי לכעוס על הבריון הצעיר ולשפוט את הוריו המזניחים, להיעלב בשביל בנותי וגם לדאוג מן הפגיעות שלהם ועל הדרך גם הצלחתי לשפוט את עצמי על העבודה הלקויה שאני עושה כאמא ומחנכת… עצרתי רגע לנשום…. זה לקח כמה מחזורים של היתקלויות ושאלתי את עצמי מה פה בכלל מעליב? התבוננתי ל"אויב" ב"לבן של העיניים" וגיליתי ילד קטן שמחפש את עצמו ומבקש תשומת לב ויחסי גומלין ולא ככ יודע איך לבקש אותם.

קלטתי את הפרדוקס בו מצב רוח של מישהו שאנחנו בכלל לא מכירות יכול במחי יד או מילה לשבש לנו את החיים.
(הפרדוקס ממשיך להתקיים גם כשמדובר באדם קרוב לנו, בכל פעם שאנחנו נותנים למישהו אחר לצבוע את המציאות שלנו)
שאלתי את בתי האם מה שהוא אומר נכון,  האם הוא מגדיר את מי שהיא או קובע את הערך שלה,  האם זה מעליב להיות בן?
האם היא אוהבת את התספורת שלה ואם כן אז מה אכפת לה ממנו… בפעם הבאה שהילדון ניסה להתנכל לה היא נעמדה מולו הדפה אותו וההצקות פסקו.

אותו ילד ליווה אותנו שנים רבות לאחר שנפרדו דרכנו.  בכל פעם שמישהו בחוץ אמר משהו שהצליח לערער את הבפנים שלנו השתמשנו בו ובמה שהתאפשר לנו ללמוד בזכותו על מנת  לבחון מה בדברים שהופנו כלפינו הצליח להפעיל אותנו ולמה.
כך המשכתי לחקור איפה אני נגמרת ומתחיל מישהו אחר, מה מגדיר אותי וגם למה דברים מסוימים מצליחים לחדור את הגבול שלי.

החקירה העמיקה וזיהיתי שהחזקתי בהמון תפיסות שליליות על גבולות. שהם נוקשים, מגבילים, מקבעים, מדירים. משהו שכדאי שיהיה לי אבל בתכלס הוא לא כל כך נעים.

בהקשר של חינוך והורות בכלל לא אהבתי אותם. הייתי בעד חופש. אבל רציתי התחשבות. הייתה לי התלבטות ולא ידעתי מה המשמעות שלהם ואיך להשתמש בהם. רציתי שהדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר מבלי שאדרש להתערב וגם הייתי מוטרדת מאיך הדברים ייראו בחוץ ומה יחשבו עלי. הייתי מוצפת בהכוונות ואידאולוגיות, הפחדות ותיאוריות ושלל עצות מעשיות בנוגע "לאסור ומותר", ו"אצלנו זה ככה!" ומה עונים על "?למה"

ראיתי שבעצם אני מתנגדת לתחום את עצמי ודואגת להשאיר פתח למקרה ש.. כדי לשמור על גמישות, זה מה שסיפרתי לעצמי בכל אופן. אם לדוגמא הפנו אלי בקשה שיצרה קושי, דבר ראשון הייתי מחליפה את המינוח "קשה" ל"אתגר" ואז מתפנה לוויכוח שבינתיים התעורר בתוכי בין הקול שלא רצה להיענות לבקשה לבין הקולות שביקרו אותו והסבירו לו שהוא יכול וזה ממש לא בסדר ולא ראוי … כי באמת אני יכולה, רק שהעלות לא נכנסה למשוואה.
והרצון האותנטי שלי התכסה בעוד ועוד שכבות.

היה לי חשוב לשמור על סביבה הרמונית, שאף אחד לא יכעס או יחשוב חס וחלילה שאני לא טובה.. לא אפשרתי לעצמי לסרב אלא אם כן היה מדובר בבקשה ממש לא סבירה, וגם אז התלבטתי.  גם כשהיה לי ברור הרגשתי אשמה.
וכך נוצר מנגנון של צמצום עצמי.
מנגנון שבו עצמי יוצא נגד עצמו, יוצא החוצה לרצות אחרים.
התנהלתי בעולם לא אסופה. כלומר "הגמישות" שלי נבעה מהיעדר קו אמצע או עמוד שידרה, מרכז כובד פנימי ואז יכולתי לנוע לכל עבר תרתי משמע. המשמעות של זה הייתה שכל מיני דברים נוספים ניצלו את הפתח במרחב שלי וחדרו פנימה וגם שהכוח והאנרגיה שלי יצאו החוצח ללא כיוון, כוונה ומטרה ונוצר מצב של פיזור וחולשה.

נזכרתי בסיפור שגדלתי לאורו, כחלק מהמסורת המשפחתית, בו אמי שבה מבית היולדות עם אחותי החדשה, ואני פעוטה בת שנה וחצי כעסתי עליה וטרקתי לה את הדלת בפנים. ראיתי את הילדה שהייתי, שעוד רגע חוגגת 50 ועדיין מנסה לכפר על מעשיה בעבר, מנסה להיות טובה. שוב ושוב. להוכיח את עצמה על מנת שיקבלו אותה, שיאהבו אותה. מנסה לקבל את עצמה, לאהוב את עצמה, למרות כל מה שהיה וכל מה שקורה. ככה כמו שהיא. לסלוח. לומדת להפריד את עצמה מהסביבה. לשרטט את גבולותיה.

לאט לאט למדתי לתקשר במקום להימנע, להגדיר ולהסכים להיות בכנות וחשיפות בנוגע למה מתאפשר ותואם ומה אולי בפעם אחרת.
הסכמתי להיות נדיבה לעצמי ולראות שבעצם התיחום של הגבולות מאפשר לי בהירות. והנדיבות אל עצמי היא גם נדיבות לאחרים. כי כשהדברים שקופים וגלויים קל לנו להתייחס אליהם.
גיליתי שכשאני רואה את טובת הכלל גם טובתי מתממשת. כשטוב לי אני גם טובה לאחרים. אנחנו מחוברים.
ומתוך התנועה החדשה הגבולות שלי משתנים. מתרחבים. העול פינה את מקומו לקלות. התגלה בפני מרחב חדש להכרות: מי אני? מה אני באמת רוצה? החלטתי להפסיק לערער על הערך שלי ולדבר אל עצמי יפה בכל מצב. לכבד את הגבולות שלי. לכבד את העצמי שלי. להסכים להיות מוגדרת. להסכים להיות אני.

ואז באו החתולים. השתלטו על החצר. אפשרו לנו עוד למידת עומק של מעבר לפרואקטיביות בשרטוט הגבולות.
לאחר תקופה קשה ומאתגרת בה הם הפכו את חיינו בבית החלומות לסיוט בלהות החלטתי להפסיק ולריב עם המציאות. אבל…
בכל פעם שהסכמתי להתרחב וניסיתי לפתור את הבעיה כך  התגברו הדרישה והתובענות. נתתי אצבע ושרטו את כל היד. משהו פה לא עבד!
לא אהבתי את נוכחותם בבית, במטבח והחלטתי שהם באו כדי להפוך אותי לאדם טוב יותר ולפתוח לי את הלב. לכן, התחלנו לקנות אוכל ולהאכיל אותם בצורה מסודרת, כך יהיו שבעים ומרוצים וטובי לבב ולא יטרידו אותי בתוך הבית.
ושוב, המציאות טפחה על פנינו וגיליתי 
שלמרות שמדובר בחתולי רחוב נטושים ומוזנחים הם אניני טעם. לא כל דבר טעים להם. לא תמיד הם הסכימו לאכול וכשקנינו בטעות את השקית הלא נכונה… שוד ושבר איזה ההתקוממויות נצפו בגזרה. הם היו מסתובבים בתדר של חוסר שביעות רצון במטבח, נוכח בכזו עוצמה, קופצים על השיש והכיריים, מטיילים בין המחבתות והמכסים אולי יתמזל מזלם ויגלו משהו יותר טעים … ומתוך הנדיבות המצב רק הורע.

הרגשתי קורבן של הנסיבות וגם ממש לא אהבתי אותם . בקושי הצלחתי לרחם פה ושם.. והרגשתי ממש רע עם זה.. איזה מן אדם גיליתי שאני – איום ונורא…
ובלילות הבית היה מתעורר לחיים. הסירים מקרקשים. השינה ממני והלאה. הבית שלי כבר לא שלי…
ניסינו להציב גבול חיצוני. לסגור את הדלתות. החלונות. להחליף את הרשתות שקרעו. וכלום לא עזר. הם הצליחו להיכנס ואם דרך המלך הייתה סגורה הם לא התאמצו לצאת, וזכינו גם בעבודות ניקיון ופינוי הפרשות על הבוקר.
תחושת הצמצום וחוסר האונים התרחבו. הרגשתי כלואה וחנוקה.

לקח זמן עד שנפל האסימון, רק מבפנים יגיע הפתרון.

ובעודי מוקפת בתמונות של צדיקים וצדיקות שפתחו את ליבם לחתלתול חמוד כשאני טובעת ברגשות שליליים של תסכול וזעם  הבנתי שהם כנראה הגיעו לפתחי כדי ללמד אותי שיעור אחר בנושא מוכר, שאני חוקרת זה מכבר… גבולות  כמובן. גדר המערכת פרוצה, בואי תבדקי מה את באמת רוצה ותסכימי להיות מי שאת, בלי לפזול לצדדים או לחשוב שאת לא מספיק טובה.

החלטתי לקחת חסות על הכנופייה ולייסד פינת האכלה בקצה הרחוב ולהוציא אותם מן המטבח, החצר והמרחב הביתי.
כך גם יוכלו להגיע מהעירייה ולטפל בהם.
וגבול חדש שורטט, מתוך הסכמה עם שאר השותפים והתחלנו לגבות את ההחלטה ביומיום, מול בעלי הזנב החמודים.
בהתמדה, נחישות ואומץ הפסקנו להאכיל אותם בבית. לא עזרו היללות והתלונות.  מבלי להרגיש פחות טובה או מוצלחת. בשוויון נפש ובגמישות. התחלנו להגיש את מנות המזון פעמיים ביום. וגם כשהיו מעידות פה ושם ומשהי התפתתה להאכיל בבית, או לא רצתה ללכת להאכיל בפינת האכלה וגם כשהיו חילוקי דעות בנוגע לתורנות הצלחנו לחזור למהות ולמשמעות – למה זה חשוב לנו ומה אנחנו מבקשות להשיג. נזכרנו שזה הרצון שלנו ושהחיכוך הוא הרגל ישן שהיה גורם לנו לזוז, סוג של דלק מזהם ושניתן לנו לעבור למערכות התנעה חדשניות.

ואז באו המסכים: טאבלט וניידים אישיים. והתגלו רצונות חדשים. וגדלו הבנות. והשתנו מערכות היחסים.
ומה עושים עם סודות, ועם חברות, ועם תקשורת וירטואלית
האם אני רוצה להגביל ואיך ומאיזה מקום? איזו דוגמה אישית אני נותנת? מה האחריות שלי כהורה? מה המשמעות שממנה אני יוצאת לתנועה.. ועוד ועוד עד לרגע שבו שוב משתנה התמונה.
וחוגים ופעילויות מאורגנות, גילאים וקבוצות – הדרה או הגדרה? האם להתמקד במי שנהנה או במי שנותר לשחק בגינה זה הכול עניין של בחירה
וכל יום וכל רגע טומנים בחובם הפתעות. מתנות. הזדמנות עבורי להתחדש, להשתעשע בלא מוכר. להתנסות.

והגבולות בהתאמה בנדיבות עלסופית עוזרים לי למצוא את עצמי, לראות את האחרים באופן נקי, למצוא את האמת המשותפת עם מי שעומד מולי, להיות בכנות וענייניות ובנדיבות, מאפשרים בהירות ולקחת אחריות. כי בלי גבולות איך אפשר להיות בחופש?????.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על בשדה אסוף על גבעה תלולה

  1. אורית הגיב:

    נהדרת וכה מדוייקת. תודה!

    אהבתי

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s