ילדים בלי גבולות

מתוך: באופן טבעי, גיליון מס' 65 שהוקדש לביקורת, נובמבר דצמבר 2006

כתבה: pooh

האם חינוך ביתי משמעו חינוך בלי גבולות?
נתקלתי לא פעם באנשים שחושבים שילדים בחינוך בית הינם ילדים בלי גבולות. האם סטיגמה זו חלה על ילדיי משום שאנו בחינוך ביתי? ואם כן, מדוע?
לא חסרים ילדים בלי גבולות שהם לא בחינוך ביתי אבל בחרתי לכתוב הפעם על הקשר לחינוך ביתי.

האם חינוך בלי גבולות משמעו כפשוטו, בלי שום גבולות?

 פגשתי ילדים שהוריהם דוגלים בחינוך בלי גבולות. נתקלתי גם בכאלו שחינוך בלי גבולות כלל פגיעה בגבולות של אחרים.
האם הילדים שלי צריכים לוותר או להיפגע מילד אחר, כי ההורים שלו אינם משתמשים במילים ששמות גבול, כגון "לא" או "אסור", גם כשזה כרוך בפגיעה פיסית/מילולית בילד אחר?
כן. אני מודה ומתוודה. יש לי בעיה עם חינוך בלי גבולות. הרבה בעיות בעצם. אני מאמינה שילדים זקוקים לגבולות. ויותר מזה אני מאמינה כי ילדים צריכים לדעת איפה עובר הגבול של האחר. 

האם ישנם גבולות בסיסיים כלשהם ש- ילד/הורה/אדם צריך לכבד?

 מהם בעצם הגבולות הבסיסיים עבורי? כבוד לאדם באשר הוא. גבולות גוף למשל. איפה נגמר הגוף שלי ומתחיל של האחר?
פגשתי הורים שכועסים ומתקוממים כשמישהו מציק-מרביץ-נוגע בילד שלהם, אבל "לא רואים כשהילד שלהם עושה בדיוק אותו הדבר לאחרים, ולכן אינם טורחים להפסיק אותו. פגשתי בילדים שלא מכירים את המילים "לא" או "אסור". פגשתי בהורים שכועסים עלי כשאני אומרת לילד שלהם "לא" או "אסור", גם כשזה "לא, אסור להרביץ ל-X זה כואב לה" (התגובה שאני מקבלת מההורים היא:"אנחנו לא משתמשים במילה "לא" בבחץ")
וזה קרה לי יותר מפעם אחת עם יותר מזוג הורים אחד. 

ומה לגבי כבוד לרכוש?

יש הורים שמייחסים חשיבות לרכוש של אחרים. לצערי, יש גם הורים שמאפשרים לילדיהם לעשות ברכוש של אחרים כראות עיניהם. פגשתי בהורים שלא ניסו להוציא את ילדם מחדר מסוים, לאחר שביקשתי במפורש שלא להיכנס אליו ואף כעסו עלי כשאני הוצאתי אותו. פגשתי ילדים שאין להם כבוד לרכוש של אחרים. הילדים ישברו/יהרסו/יפגעו ברכוש, אך מעשה כזה לא ידרבן את הוריהם להתערב או להסביר מה נכון לעשות.

למה בעצם כל זה מפריע לי?

מפריע לי שהילדים שלי נפגעים מילדים בלי גבולות.
מפריע לי כשלא נעים לי לארח ילדים כאלה.
מפריע לי שרק האפשרות שיגיעו ילדים ללא גבולות, גורמת לי לחשוב פעמיים לפני שאני בוחרת להשתתף במפגש חינוך ביתי.
מפריע לי שבמקום ליהנות מהמפגש, עליי להגן על ילדיי בנוכחות ילדים כאלו, ובנוסף הילדים שלי אף מרגישים זקוקים להגנה הזו.
מפריע לי שהבת שלי מעדיפה להימנע ממפגש, למרות שיש בו גם ילדים שהיא אוהבת, כי היא חוששת לפגושם שם בילד שפוגע בה. מפריע לי שהילדה שלי פוחדת ונצמדת אלי כשילד זה בסביבתה.

מה הייתי רוצה שיקרה?

עבורי, מפגשי חינוך ביתי הינם הזדמנות ליצור קשרים ולאפשר לילדיי מפגשים חברתיים.
הייתי רוצה שהורים יכבדו אחרים.
הייתי רוצה שילדים יכבדו אחרים.
הייתי הוצה שהילדים ילמדו מהוריהם, מתוך דוגמא אישית, התייחסות של כבוד לאחר וכבוד לרכושו.
הייתי רוצה שהורים יכירו את הגבול בין משחק עם חבר לבין פגיעה בו, וילמדו את ילדיהם לזהותו.
הייתי רוצה שהורים לא יתנו לילדים שלהם "הסכמה שבשתיקה" לפגיעה באחרים בכל רמה שהיא.
הייתי רוצה שהילדה שלי תבוא למפגשי חינוך ביתי בשמחה ולא בחשש.
הייתי רוצה להגיע בשלווה ולדעת שכאשר הילדים שלי נפגים עם ילדים אחרים, הם בטוחים, רגועים ומאושרים.
האם זה הרבה מידי לבקש?