קוים דקים: הקו הדק שבין מתן חופש להזנחה

מאת: חגית נובק

פורסם לראשונה בעלון באופן טבעי בספטמבר 2012

בקרקס הגדול של החיים, משול בעיני מעשה ההורות לאמנות ההליכה על חבל. חבלים רבים ושונים מתוחים להם שם מתחת לרגלינו הרועדות, אבל אחד מהדקים והגמישים ביותר מביניהם הוא אותו כור דקיק וחמקמק אשר מגדיר את ההבדל בין מתן חופש לבין הזנחה. איכשהו לא מרבים לעסוק בו בגלוי. בדיונים על הורות ועל חינוך מקובל הרבה יותר לדבר על "גבולות" שעיקר עניינם הוא בין מתן חופש להגבלתו (גבולות בין "מותר" ל"אסור"). אולם בעוד שמעברה האחד של "ארץ מותר" שוכנת לה "ארץ אסור", הרי שסביב לשתיהן מתפרשים מרחביו האינסופיים של ה"מותר הכל". לכאורה אלה הם מרחבי החופש המוחלט שרבים כמהים אליו בסתר ליבם, ושיש נטיה לחשוב שגם ילדים נוהים אחריו. אולם למעשה המרחבים האינסופיים של ה"מותר הכל", הרומזים לנו מרחוק בזהרורי אור מסנוור של חופש מוחלט, אינם אלא תחפושת מלבבת של ישימון צחיח ואכזר, הלא הוא ישימון ה"לא איכפת לי ממך", או במילים אחרות "מרחב ההזנחה".

מבוגרים רבים טועים לחשוב שהסיבה העיקרית לצורך בהצבת גבולות עבור ילדים נובע מהנהיה הטבעית של הילדים אחר החופש המוחלט. (אם לא אגביל אותם לשורה אחת מהשוקולד הם יחסלו שלוש חפיסות שלמות. אם לא אגיד: רק קלטת אחת ודי, הם יראו עשר ברציפות. אם לא אכריח אותם לסדר אחריהם את החדר הם יבלגנו עוד ועוד ויחיו כל חייהם בזוהמה ובברדק…) משהו בטוהר המופלא שלהם ובחוסר התירבות החינני (ויש יאמרו: המאיים) אשר אותו הם מביאים איתם אל חיינו גורם לנו לחשוב שכל מה שהם רוצים מאיתנו הוא חופש. כתגובת נגד מלומדת של אנשים שהחופש שלהם נגזל מהם מזמן ביעילות מדוייקת, אנחנו מזדקפים כנגדם, מותחים לפני פרצופם הענוג את גידרות התייל הדוקרניות שלנו, ומכריזים מעליהן בקול גדול: "עצור גבול לפניך!!!". אלא שהילדים כלל וכלל אינם מכוונים פעמיהם אל החופש. אין להם כל צורך בכך, שהרי הם חופשיים במהותם. בעצם בואם אל העולם והצטרפותם אל מסע חיינו הם מובילים אחריהם שובל נהרה זוהר של חופש. וכה אמיתי וטהור ומשכר הוא החופש שלהם, שמייד הוא מעורר בנו את זיכרון החופש המקורי שהיה גם בנו, ואנו ממהרים להתגונן מפני אובדנו הכואב, ומשחזרים למולם את ריטואל הצבת הגבולות, שבהדרגה ילך ויכלה גם את החופש שלהם… אבל למעשה אין הילדים נוהים כלל אחרי החופש המוחלט. הדבר היחיד אחריו הם נוהים הוא האהבה המוחלטת. כל מה שהם זקוקים לו הוא שנאהב אותם בלי גבול וללא סייג. משום כך הם מאמינים לנו ובוטחים בנו.

אם כך, אם אין סכנה שהילדים מבקשים להמלט אל מרחביו של החופש המוחלט, כי אז מה הטעם בנוהל הצבת הגבולות? האם אפשר לוותר כליל על הצבת הגבולות המעיקה (אולי מלבד ריצה משוחררת אל הכביש ומגע ישיר עם חשמל חי), ולהצטרף אל הריחוף החופשי והמאושר של הילדים (שנטי, שנטי…)?
בתקופתנו הפוסט-מודרנית השאלה הזאת היא רלוונטית מתמיד. שהרי עד לפני דור אחד או שניים היתה הסמכות ההורית חלק אינטגרלי מהמסורות הדתיות והתרבותיות הארוכות של האנושות, ונושא הצבת הגבולות היה מעוגן בתוכה באופן יציב וברור. ההורים של הדורות הקודמים לא העלו כמעט בדעתם שאלות כמו: איך אוכל להגדיל את רמת החופש האישי של ילדיי? שכן, החינוך הראוי נתפש ככזה שנוגס באופן מכוון בחופש של הילד היחיד, מתוך תפיסה שההגבלה הזאת עומדת בבסיס תהליך התירבות שלו. אבל אנחנו, ההורים ה"מתקדמים" של היום דוחים מעלינו בשאת נפש את תפיסת החינוך המסורתית. ברוח התקופה אנחנו חורטים על דיגלנו מגילה ארוכה של זכויות שנועדה להבטיח את החופש של ילדינו לגדול ולהיות האנשים היחידים, המיוחדים והחד-פעמיים שהם נולדו להיות (ובאותה הזדמנות אנחנו מקווים שבשורת הייחוד תצליח לדבוק גם בנו, ולשחרר אותנו, לפחות במעט, מכבלי החינוך ה"ישן" שלנו).

אבל, בהתלהבותנו הכנה להשתחרר מכבלי החינוך המסורתי, ולחרות על דיגלנו את עקרונות החופש המושלם בעבור ילדינו אנחנו נוטים לחטוא לא פעם בחטא ההזנחה. הנה דוגמה מעצמי:
אנחנו יושבים על החוף של ריף הדולפינים באילת. שמש אילתית נעימה של אמצע נובמבר מלטפת לנו את הגוף. הילדות כבר מזמן על קו המים משחקות באבנים הקטנטנות שבונות את החוף. גילעד, שהיה אז תינוק בן שמונה חודשים יושב עירום על החול וטועם ממנו בהנאה. הוא מגיש אל פיו מכל הבא ליד, כולל מיני אבנים קטנות, פיסות עלים וגם שאריות ג'יפה כאלה ואחרות שהוא מוצא באקראי. ניכר לעין שהוא מרוצה ונינוח. יחד איתנו מבלים על החוף ההורים של גדי, אחותו, אחיו, בני-זוגם וילדיהם. כולם, פרט לנו, יושבים על כסאות פלסטיק בלבוש מלא כולל נעליים וגרביים, ומתבוננים בזוועה בתינוק שלנו שזולל "טינופת" להנאתו. לאח של גדי יש תינוק שגדול מגילעד בחודשיים. הלה מוחזק על הידיים, ולמרות מחאותיו הרמות נמנעת ממנו הגישה אל החול באופן מוחלט. אף אחד לא מעיר ולא אומר דבר. אבל המבטים בעיניים אומרים הכל… חזרנו למלון, ובתוכי התרוננה לה תחושת ניצחון. כן, נמצאו בי די אומץ ושלווה בכדי להעניק לתינוק שלי את החופש שהוא ראוי לו, ולהתייצב מבודחת ונינוחה אל מול התוכחה האילמת אך הקשוחה של חמי, חמותי וגיסיי. לא חולפות להן שעתיים וגילעד מתחיל לשלשל. וכך במשך ארבעה ימים נוספים התינוק החופשי שלי סבל משילשול קשה שכלל בתוכו כמויות אדירות של חול אותו הוא בלע להנאתו על החוף. ייסורי המצפון לא אחרו לבוא כמובן. ואיתם השאלה המנקרת: האם היה זה מתן של חופש או שאולי היתה זו הזנחה?

ולפעמים קורה לי ההיפך הגמור, ודווקא במקומות שבהם אני מבקשת להרחיב את החופש אני מוצאת את עצמי מגבילה. גם אז עולה בי שאלת ההזנחה, שהרי גם בעצם ההגבלה, אשר נובעת לא פעם מתוך הנטיה הבלתי נשלטת שלי לשליטה, גם בה אולי יש מן ההזנחה. הזנחה מתוך אי-הקשבה, מתוך נטישת הדיאלוג. סוגיית הממתקים אצלנו היא דוגמה טובה: הן זוללות ממתקים בהנאה רבה. ועם כל ביס אני ממש מרגישה איך כמויות הסוכרים, המייצבים, צבעי המאכל וכל ה- E- משהו האלה שרשומים באותיות הקטנות על האריזה, ממלאים להן את תאי הגוף הקטנים והטהורים שלהן. הסצנה הזאת עשויה להתפתח לה אצלי בראש למימדים מפלצתיים ממש, ולהתפרץ ממני בצורת "לא!" חד משמעי כשנטע שואלת מייד אחרי ארוחת הבוקר אם אפשר עכשיו ממתק. ועם זאת, מתוך התפיסה שלי את עצמי כאמא מודעת, ומתוך רצון לגדל ילדים חופשיים, אני ממש מכריחה את עצמי לעולם לא לחזור מהסופר בלי לפחות חבילה אחת של שוקולד קינדר, ואולי גם איזו חבילת סוכריות גומי ומסטיקים. ואני ממש גאה לספר שיש להן בארון קופסת ממתקים נגישה ומלאה תמיד. אבל מצד שלישי אי-אפשר לחסל אותה חת-ושתיים, ואם רוצים ממתק עדיין צריך לבקש ולקבל רשות. בקיצור, סמטוכה.

יכול להיות שהנטייה שלי להגביל אכילת ממתקים נובעת מהמוגבלות הפרטית שלי. מאוד ייתכן שעדיין לא השתחררתי כאן ממשהו. אבל בחוויה הפנימית שלי להגיד להן משהו כמו: תאכלו כמה שאתן רוצות, לא איכפת לי, זה יהיה כבר לעבור את הגבול אל מרחב ההזנחה. למה? כי מאוד איכפת לי. אפשר אולי לטעון כנגדי שאכפת לי שלא בצדק, ומה אני רוצה מהן, ושזה הכל רק בראש שלי. אולי. אבל נכון לרגע זה אכפת לי כמה ממתקים הילדות שלי אוכלות. ואם אני אומרת שלא אכפת לי כשכן אכפת לי אז אני עוברת את הגבול. בתחושה שלי זה כאילו שאני אומרת: כאן אני לא אמא שלכן יותר. תעשו מה שאתן רוצות! אני מאמינה שבשביל ילדים זוהי חוויה קשה לעין ארוך מלהתקל בגבול שמסמן להם ההורה שלהם. גם אם הצבת הגבול נובעת באמת מהמוגבלות הפרטית של ההורה.

אז איפה באמת עובר הקו הדק הזה שבין מתן חופש להזנחה? אפשר בכלל לשרטט אותו או לאחוז בו ביד?
אני הולכת עם השאלה הזאת בתוכי כבר המון זמן, ונדמה לי שלאחרונה מתחילה להסתמן לה אצלי תשובה. והתשובה שלי היא: מתן חופש עם תחושת אחריות. בכל רגע שאני מרשה, או מאפשרת, או משחררת, ובליבי אני חשה שלמה, שלווה, יציבה, הרי שהרחבתי את הגבול והגדלתי את מידת החופש של ילדיי (ואולי גם את זו שלי). אבל אם שיחררתי מתוך זה שעזבתי, או נטשתי, אם יש בי תחושה פנימית של ויתור המלווה בתוכי במילים כמו: "תעשו מה שאתם רוצים. לא אכפת לי. אני לא בעסק." או כל תחושה אחרת שמשמעותה הפרדה: אני – כאן, ואתם ילדיי – שם! כי אז עברתי את הגבול אל מרחב ההזנחה.

הבדיקה הזאת שלי מול עצמי היא אישית ופרטית לגמרי, והיא גמישה מאוד ומשתנה ממקרה למקרה ולפעמים אפילו מיום ליום. משום כך אין כאן כללים. אני מזכירה את זה לעצמי בכל פעם שמתעוררת בי הנטייה לבקר הורים אחרים על מרחבי ההזנחה שלהם. יש מקרים שנתפשים אצלי כקיצוניים: למשל, ילדים שרוכבים באופניים על הכביש. אני מתבוננת בהם יחד עם בנותיי, ומרגישה איך בסתר ליבן הן היו רוצות שגם אני ארשה להן. הילדים שבכביש נראים חופשיים ומרוצים כל-כך. בתוכי מתעוררים כעס, ופחד ודאגה: "איך יכול להיות שהורים אחרים מרשים לילדים שלהם דבר כזה? בטח, הרי לא איכפת להם בכלל, הם אולי אפילו עוד לא חזרו מהעבודה, למרות שכבר כמעט חושך…" אני ממהרת להשקיט את מצפוני בכך שאני שולחת את "ההורים האחרים" לגלות בישימון ההזנחה. כאילו שמתוך ההזנחה שלהם תעלה ותפרח האחריות שלי… ברגעים כאלה אני חייבת להחזיק את עצמי קצר ולהזכיר לעצמי שדווקא אני, בתוקף היותי אמא "באופן טבעי" נתקלת לא פעם בביקורת דומה מצד הורים "קונבנציונאליים": מה, קמים אצלכם בבוקר מתי שרוצים? והולכים לישון בשעות כל-כך מאוחרות? מה, נטע עוד לא מזהה את כל הספרות? היא כבר היתה בת שש, לא? לגילעד יש משהו בפה. תוציאי לו מהר הוא יחנק (!!).

אין לי שום מונופול על הגבולות התוחמים את מרחבי החופש וההזנחה. לאף אחד אין. פשוט מפני שאחריות היא חיה שיודעת לנשום רק בנבכי הלב והנפש. כשמוציאים אותה לאור ומנסים לדון בה בפומבי היא נוטה למות. לעומת זאת השיח הפנימי והכן שמתקיים בין אדם לבין עצמו מעורר אותה וגורם לה להתפתח ולשגשג. כשזה נוגע להורות שלי אני לא מוכנה לקבל תכתיבים מאף אחד, ובתמורה אני מסכימה גם לוותר על הנטייה הטבעית שלי לקבוע אמות מידה לאחרים. כל זמן שילדיי זוכים ממני למרחב חופשי מתוך תחושת אחריות, שלמות ואיכפתיות, הרי שהם בטוחים ומוגנים היטב בתוך גבולותיה של "ארץ מותר". ואם לעיתים מתוך אותה תחושת אחריות – וגם אם זו נובעת מן המוגבלות הפרטית שלי – אני מניידת אותם אל "ארץ אסור", עדיין הם מוגנים היטב. כי שתי הארצות הללו יחד שוכנות לבטח על פני "יבשת אחריות". לעומת זאת, מרחביו הצחיחים של "ישימון ההזנחה" הניבטים אליי מרחוק מזכירים לי תמיד שביום בו בחרתי להצטרף לעם ההורים ועברתי להתגורר ביבשת אחריות וויתרתי על הזכות להרגיש שלא איכפת לי, ובתוך כך ויתרתי גם על הזכות לסייר לעיתים בישימון ההזנחה.

קישור למאמר המקורי, כפי שהופיע בעלון באופן טבעי

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה באופן טבעי, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s